הערות לאיליאדה, שיר ראשון
מאת אסף ברטוב
הערה
|
מלה
|
שורה
|
מוזת השירה האפית היא קאליופֵּה |
בת האלוהים |
1 |
בתו נשבתה בכיבוש תֵּבֵּי האסיאתית,
ליד טרויה |
כריסס |
11 |
הגיבורים המיקנים מייחסים לזקנה
בושה. "זקן" הוא כינוי
מזלזל כאן. |
זקן |
26 |
מבע משולב: הומרוס מאמץ את נקודת מבטו
של אגממנון, ומתייחס לכריסס עכשיו כ"זקן" חסר שם. |
זקן |
33 |
מקח וממכר עם האלים; אזכור נאמנות
ומעשים טובים כתמריץ להיענות האל לבקשת האדם |
אם-פעם ספנתי |
39-41 |
חץ מגיפה |
חץ טעון-צער |
51 |
גם אכילס משמש מנהיג של אחד העמים
(המירמידונים), ולכן גם לו זכות לכנס את המועצה. אף על פי כן, מדובר בצעד מתריס כשלעצמו, בכך שלא ביקש
מאגממנון לכנס את המועצה. |
ויקהל אכילס |
54 |
אכילס לא מתאפק ומשלב עקיצה לעבר
אגממנון |
אשר יתימר פה |
91 |
ויתור על בת כריסס למען העם בא בחשבון
מבחינת אגממנון, אך בתור המלך הגדול, בשום פנים לא יוכל לוותר על עצם הכבוד
שבשלל, כלומר להיוותר בלי נתח שווה-ערך מן השלל והשבויים. |
אולם חושו... |
118 |
אכילס מתייחס לאירועי המלחמה בשנים
הקודמות, ולביזת ערים קטנות בטרויאדה, כלומר בארץ טרויה רבתי. |
הבזה בזונו ושלל כל הערים חילקנו |
125 |
דוגמה לאפיתט בשימוש תמוה מבחינה תוכנית
– האם דווקא עכשיו רוצה אגממנון להזכיר איך אכילס נמשל לאלים? |
אכילס הנמשל לאלים |
131 |
אגממנון מפגין את כוחו – הוא יודע שמי
שיילקח ממנו שללו יכעס, והוא יודע שיש לו הכוח לעשות זאת בכל זאת, והוא רוצה
להזכיר לכולם. |
ויקצוף האיש |
139 |
אכילס מזכיר לאגממנון שבעצם אין זו
מלחמה של אכילס, ושהטרויים אינם אויביו.
בשורה 158, "למענך" מדגיש זאת שוב. |
לא עשו לי רעה |
153 |
הכלב נחשב ביוון העתיקה לחיה
בזויה. עין כלב, לפיכך, הוא עלבון
חריף מאוד. |
עין כלב |
159 |
"ברח לך", עלבון איום ונורא
לגיבור הגדול אכילס, שמציג את איומו בעזיבה כבריחה מבישה. אגממנון אף מזכיר את מקור סמכותו –
זאוס בעצמו (ניתקל בכך שוב בהמשך). |
ברח לך... זאוס |
173 |
אגממנון מזלזל בכוחו האדיר של אכילס,
ביחסו את הכוח לאלים, כלומר אין זה הישג של אכילס עצמו כלל. |
כי אם חזקת מאוד |
178 |
סמלה של אתנה הוא הינשוף, ועיניה
מתוארות כאיומות ומפחידות. |
עיניה איומות |
200 |
אכילס (בנקודה זו, לפחות) מכיר
בחשיבות הציות לאלים וקיום רצונם, ובגמול הצפוי בשל כך. |
כל השומע בקול אלים |
218 |
אכילס מטיל רפש באגממנון, שלא בצדק:
אגממנון אינו פחדן, ואף בהמשך נראה את לחימתו המוצלחת. |
אשר לא נועז |
226 |
תפיסת "פעם היה יותר טוב"
היתה עם היוונים מאז ומעולם. כאן
שם הומרוס בפי נסטור את זכרון "דור הכסף", דור של חצאי אלים וגיבורים
אדירים. נסטור הזקן עוד נלחם לצד
אלו, והוא משתמש בכך כמקור סמכות לגיבוי עצתו. |
אישים עולים עליכם |
260 |
מצד אחד אגממנון משפיל את אכילס בשולחו
שליחים לקחת את השפחה, אך מצד שני הוא בעצם נותן לו הזדמנות לציית בשקט, בלי
לפוצץ את המריבה. אך הוא משלב
איום יהיר בכל זאת, כלומר אינו חפץ בסיום שקט לענין בכל מחיר, אלא רק בכבודו
שלו. |
והורע לו יותר |
325 |
לשון המעטה. מותר לשער שהם היו מבועתים מפחד מפני תגובת
אכילס הזועם. |
הלכו בלי חמדה |
327 |
רמז לכך שאהבה את אכילס, או לפחות
העדיפה להישאר בחזקתו על פני חזקת אגממנון |
הלכה האשה עמהם, אך בלי חמדה |
348 |
לא היתה בושה בבכי, והגיבורים
ההומריים מרבים לבכות, ומרבה מכולם אכילס הגדול |
שפך דמעותיו |
349 |
כלומר, בן תמותה, בניגוד לאמו תטיס |
קצר ימים |
352 |
יחנון אותי לפחות, כלומר יעניק לי
לפחות |
יחנני למצער |
353 |
תטיס היא בתו של נֵרֵאוּס, מין אל ים
משני |
במצולות הים על יד אביה |
358 |
כמו בתפילת כריסס, הבקשה מהאל תאזכר
שירות עבר מצד המבקש |
אם... שמחת |
395 |
אכילס מדבר על קנוניה של הרה, אתנה,
ופוסידון נגד זאוס. אין מקורות
טובים לסיפור זה, אך כפי שמסופר בהמשך, תטיס מיהרה לקרוא לבריאראוס, מין ענק
נורא שילדה גיאה הטיטאנית, שכרע ליד זאוס והפחיד את שאר האלים עד שויתרו על
הרעיון. כך הצילה תטיס את זאוס,
ולכן הוא חייב לה טובה משמעותית. |
לאסרו |
399 |
התנוחה המקובלת למבקש החסד היתה חיבוק
ברכי האדם האחר ביד אחד, ונגיעה או אחיזה בזקנו ביד השניה. |
חבקי את ברכיו |
407 |
כזכור, תטיס קיבלה מראש נבואה על
גורלו של אכילס, ולכן לא רצתה שיצא למלחמה נגד טרויה |
ילדתיך לאסון |
414 |
הגזירה היא המוירה (moira),
שהוזכרה בהרצאת המבוא. |
בגזרה |
416 |
תטיס אולי מרחמת על אכילס הפגוע, אך
מעדיפה שישב ויכעס ויוותר בחיים בינתיים, מאשר שיצא לקרב וימצא את מותו. |
המנע כליל מבוא במלחמה |
422 |
מיתוסים
יווניים רבים עוסקים בתרגילים מאחורי גבם של האלים, והיות שהאלים משקיפים מלמעלה
על הנעשה ביוון, יש צורך "לשלוח" אותם רחוק כדי שלא ירגישו
בנעשה. לכן ממציאים פולחן "אתיופי",
כלומר אפריקני, לאלי יוון, ומסבירים שהאלים נעדרים משום שהלכו לכבד בנוכחותם את
החג או הקורבן האתיופי. |
לזבחם |
424 |
שורה זו נוסחתית במיוחד, והיא שקולה ל"ויהי
ערב ויהי בוקר"; היא תחזור בהמשך.
אאוס היא (אלת) השחר, והאצבעות הורודות הן דימוי שמתייחס לצבע השמיים
בזריחה. |
ואאוס... |
477 |
אמנות הסיפור של הומרוס: לאחר כל המתח של המריבה והמגיפה, מגיש לנו הומרוס מריבה אנלוגית אצל האלים. אולם כאן הטון קליל יותר, ממש הומוריסטי, ודמותו של המלצר הפיסח הפייסטוס מפחיתה מן המתח. |
||
הרי להרה יש חשבון פתוח עם טרויה, מאז
משפט פאריס, וזאת מעבר לחיבתה הכללית למיקנים, שסוגדים לה בדבקות. |
ריב לה |
520 |
בנם החוקי היחיד של זאוס והרה. אהוב במיוחד על הרה. |
הפיסטוס |
571 |
הפיסטוס מזכיר אירוע שקשור בעלילות
הראקלס: הרה שלחה סערה כדי להכשיל את הראקלס, וזאוס כעס על כך ואסר אותה
בשלשלאות. הפיסטוס, הבן-יקיר, חש
לעזרתה, וזאוס זעם על ההתערבות והשליך אותו מהאולימפוס. כפי שהפיסטוס מספר, הוא נפל במשך יום
שלם מן השמיים אל אדמת האי למנוס, בים האגאי. |
קרה לי פעם |
590 |
שכן היה פיסח, ונראה מגוחך כשמיהר
במלצרותו. |
צחוק אדיר |
599 |
הערה: כדאי לזכור שהחלוקה לשירים נעשתה ע"י המדקדקים האלכסנדרינים, בסוף המאה השלישית לפנה"ס, ואינה "אותנטית" בשום אופן, כלומר הומרוס והזמרים שביצעו את היצירה לאו דווקא עצרו בנקודה זו. עם זאת, קל להבין את ההגיון מאחורי החלוקה של המדקדקים האלכסנדרינים. |