הערות לאיליאדה, שיר שני

מאת אסף ברטוב

הערה	מלה	שורה
במקור "בעלי הסוסים" או "מסַדרי המרכבות". הגיבורים ההומריים אינם רוכבים על סוסים, אלא נוסעים במרכבות אל שדה הקרב. אגב, השורה הזו: ἄλλοι μέν ῥα θεοί τε καὶ ἀνέρες ἱπποκορυσταὶ בדיוק נמרץ מופיעה גם בשיר 24 (האחרון) בטור 677 (אשר טשרניחובסקי מתרגם בשינוי קל). אפשר לראות בכך סוג של סִיגּוּר (closure).	רוכבי הרכב	1
ללמדך על אחת ממטלותיהן של השפחות במחנה לאורך שנות המלחמה.	זה אך תפורה	43
המשורר טורח לציין מה מקור סמכותו של אגממנון: מלוכה בהורשה ישירה, והשרביט הו סמל השררה.	שבא לו בירושה	46
לפני שפונים אל אסיפת העם, מנהלים דיון במועצת הזקנים (boule).	אפס תחילה	53
לפי המלה כנהוג בשורה 73, מסתבר שנאום תבוסתני או ותרני היה נהוג כאמצעי לשלהוב העם. מדובר, אם כן, במעין תרגיל מנהיגות של אגממנון.	אתם עצרו בהם	75
ללמדנו שלא כל אחד יכול לבוא ולומר "שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי", ולצפות שיאמינו לו. אך לאגממנון מאמינים, בהיותו המלך הגדול, ולפיכך נחשב "הטוב בבני האכיים". אין הכוונה כאן למצטיין בין האכיים בתחום זה או אחר, אלא לתפיסה שמזהה בין שלטון לבין איכות אלוהית או העדפה אלוהית. נראה זאת גם בהמשך.	נגלה לטוב	82
סימילה, דימוי הומרי.	כאותם נחילים	87–90
חיזוק לתפיסת המלכים כאלוהיים.	מזרעו של זאוס	98
תיאור תולדות שרביט אגממנון: יצר אותו הפייסטוס, האל הנפח, נתנו לזאוס, ששלחו בידי הרמס אל פלופס, שליט ארגוס וסבו של אגממנון. מפלופס עבר השרביט אל בנו אטרס, מידיו אל תיאסטס (אחיו), ומידיו אל אגממנון. הומרוס מוצא כאן הזדמנות לתאר את ייחוסו של אגממנון, ואת מקור הלגיטימציה שלטונו: ירושת השלטון בקו ישיר מזאוס.	נתן אותו...	102–108
הכוונה כאן "שהרג את ארגוֹס", וזה כינוי שהרמס זכה לו כך: זאוס פיתה כוהנת של הרה בשם אִיוֹ, וכשהרה גילתה זאת, מיהר להופכה בהינף יד לפרה לבנה, ונשבע שלא ידע אותה. הרה לא קנתה את שבועתו, ודרשה לקבל את הפרה לידיה. זאוס נעתר לה, כדי לסלק את החשד, והרה, שרצתה שלא תהיה לזאוס גישה אל הפרה, הפקידה אותה בידי ארגוס, גיבור עתיק, נכדו של ארגוס שהתיישב בפלופונסוס וקרא לחבל הארץ ארגוֹס על שמו. זאוס לא ויתר על גישה לאִיוֹ, ושלח את הרמס לגנוב את הפרה. אך הרמס לא הצליח לגונבה בהחבא, ולכן הרג את ארגוס במכת אבן. מאז נוסף לו האפיתט "המכה את ארגוס". [את המיתוס אני מביא מאפוֹלוֹדוֹרוּס] בדף על אִיוֹ ב-GML, יש ציור של איו הפרה, וזאוס והרה מתווכחים בעניינה.	המכה את ארגוס	103
מכאן אנו למדים על עוצמתו של אגממנון, שהיה המלך החזק לא רק בפלופונסוס, אלא שלט, אם ישירות ואם באמצעות הכפפת מלכים מקומיים לשלטונו, גם באיים סביב יוון.	למשל על איי הים	108
תרגיל המנהיגות נכשל. האכיים פורצים בתרועה אל הספינות, כלומר הם משוועים לחזור הביתה, ורק חיכו לאות. דברי אגממנון על "מה יגידו" על האכיים לא מענינים אותם בשלב זה, ולא פעלו את פעולתם הרצויה.	שבים הביתה	155
אודיסאוס נוטל את שרביט אגממנון, כדי להמחיש שהוא פועל בסמכות אגממנון. אגממנון, מצידו, מאפשר זאת ואינו מגיב – ללמדנו עד כמה היה בהלם מהמצב הלא-צפוי, וכמה היה חסר אונים.	ויקח מידיו שרביט המלך	185
אודיסאוס מזכיר שוב את יתרונו של אגממנון ואת מקור סמכותו. אם זאוס עצמו סמך ידיו על האיש, מי האציל הפשוט שיעז להמרות את פיו?	זאוס לו חלק מכבודו	197
ההבדל בין יחס אודיסאוס לאצילים ("בדברים הרכים") לבין יחסו לפשוטי העם ("תפשו, היה מכהו בשרביט, היה מחרפו") ממחיש את הסדר המעמדי בחברה המיקנית. אין עודף גינונים כלפי פשוטי העם, ובמיוחד לא כאשר חרגו ממקומם (בכך שזינקו לספינות באמצע האסיפה).
הומרוס מפליג בתיאור תרסיטס כמכוער, ומשקף את התפיסה שהמכוער הוא רע, והיפה הוא טוב. ראה גם שירו של קיטס, Ode on a Grecian Urn.	היה הגבר המכוער...	216
על אף כשלונו המנהיגותי, ועל אף היעדר הכאריזמה שלו, העם לא מוכן לשמוע את גנותו, לא מתרסיטס, מפשוטי העם.	כי חרה להם	223
תרסיטס מצטט את אכילס (שיר ראשון, שורה 232). בכלל, הוא חוזר פחות או יותר על טענות אכילס, ומביע בכך משהו מדעת העם.	כי אז זדת...	242
אודיסאוס נחלץ שוב להציל את כבוד אגממנון	קרב אודיסס	244
תרסיטס הוא הכי מכוער, והכי רע	אין... כמוך רע	249
אודיסאוס לא משיב לתרסיטס עניינית, אלא מעמידו במקומו ומאיים עליו, ואף מכה אותו. סטפן צווייג כתב מחזה בשם תרסיטס. לצערי, איני מכיר אותו. ראה דוגמה אחרת להכאה מתוך זלזול, בסיפור הכאת הסנאטור סאמנר.		264
אודיסאוס מזכיר מה היה באאוליס, ביציאה למלחמה, ומתאר את התגשמות נבואת קלכס. אישית, אני סבור שהוא בודה סצינה מליבו, כדי לשלהב את העם, והוא מסתמך על כך שהעם לא היה קרוב למעמד ההקרבה לפני תשע שנים, ושהמלכים ישתקו וישתפו פעולה. שהרי אם היה קלכס מנבא מראש שהמסע נגד טרויה יארך עשר שנים, העם היה מאבד מוטיבציה כבר אז, ולא רק עכשיו. התכנון המקורי הרי לא לקח בחשבון התארכות כזו.		303–330
נסטור מזכיר בעדינות לאודיסאוס שאגממנון עדיין המנהיג, ובה בעת רומז לאגממנון לתפוס פיקוד, עכשיו כשהעם משולהב.	גם עתה עצתך בל-תימוט	344
נסטור רומז לאגממנון כיצד שגה בכינוס האסיפה הראשונה, בצורה קונסטרוקטיבית, בלי לומר במפורש ששגה.	והיה אם תעשה זאת	364
נאמנותו של אודיסאוס, כמו גם נאמנותו של נסטור, זקן מנהיגי האכיים, הן שמאפשרות את המשך המלחמה לנוכח המשבר עם אכילס ואוזלת היד המנהיגותית של אגממנון.
אגממנון מאשים את זאוס במריבה	גם הביאני	376
הקטע משורה 484 עד סוף השיר נקרא "הקטלוג", משום שהוא מביא את רשימת העמים, הספינות, והמנהיגים שיצאו כנגד טרויה מצד האכיים, ורשימה דומה של הצד הטרויאני. הקטלוג חשוב ומענין מאוד מזווית היסטורית ופילולוגית (למשל, מוזכרים שם מקומות שנחרבו בתקופת הומרוס, אך אכן היו קיימים בתקופה המיקנית – הוכחה לכך שהומרוס "ידע על מה הוא מדבר", או לתקפות המסורות שינק), אך חשיבותו הספרותית פחותה. היות שהשמות לא חשובים, נקרא מתוכו רק שורות נבחרות, ובהתאם לא אתן פירושים והערות לכל השמות והמקומות שנזכרים בו.
אינבוקציה אל המוזות. ייתכן שזו היתה הפתיחה לשיר קדום יותר, ששולב באפוס. כאן מתחיל דיווח ארוך (למעלה ממאתיים שורות) שמונה את הקבוצות והעמים שהתאגדו בקואליציה של אגממנון כנגד טרויה. האוניטאריים (אלו שרוצים להתייחס לאפוסים כיצירות שלמות ואחידות מאת הומרוס) מנמקים את האינבוקציה כך: מדובר בפנייה אל המוזות שיחזקו את כוחו של המשורר, בבואו לבצע משימה כה קשה, היינו מניית כל השמות והמספרים המדויקים.	אנא הגדנה לי, מוזות	484
רוב החוקרים מסכימים שהשורות על אודות האתונאים ב"קטלוג" הן תוספת מאוחרת, היות שהומרוס לא מזכיר כלל את האתונאים בהמשך. בהחלט ייתכן שהוספו ע"י משוררים ומבצעים מאוחרים של האפוס, כדי לרצות את האתונאים בעת הדקלום, וכשהפיק הטיראן פייסיסטראטוס את העלאת האפוס על הכתב, הוכנסו גם שורות אלו.		546–558
כך, באמצע ה"קטלוג", משלב הומרוס סיפור קצרצר על משורר בשם תמיריס, שהתפאר ששירתו טובה משל המוזות עצמן, ועורר בכך את קנאתן. המוזות הכו אותו בסנוורים, ונטלו ממנו את כוח השיר והנגינה. הניגוד להומרוס עצמו מתבקש: הומרוס מקפיד על פניות מנומסות ומעריצות אל המוזות (גם בתחילת הקטלוג, כפי שראינו), ומצהיר שהוא רק כלי להעברת השירה, ולא מקורה. עם זאת, מותר לראות כאן גם עדות על גודל המעשה של המשורר: הנה הוא מוסר לנו פרטים מדויקים על היוצאים נגד טרויה, על אף ש"אלינו רק שמועות הגיעו". אולי הומרוס ממחיש לנו את הקושי שבזכירת והעברת הידע הזה מדור לדור.	תמיריס	595
הומרוס רומז למעשה פילוקטטס: פילוקטטס הוא קשת מעולה, שזכה לרשת את קשתו של הראקלס. בעת כיבוש טֵנֶדוֹס, אחד האיים מול חוף טרויה, הרג אכילס את המלך טֵנֵס, על אף שאמו תטיס יעצה לו לא לעשות זאת. הסתבר שטנס היה בנו של אפולון, שהתרגז מאוד, ושלח נחש-מים שיפגע באכילס. משום מה, הנחש הכיש את רגלו של פילוקטטס, שעמד לידו, ולא את אכילס. גרסה אחרת, אולי קרובה יותר להומרוס, גורסת שפילוקטטס הוכש על האי למנוס, בפקודת הרה, שכעסה עליו על שהעז להצית את המוקד של הראקלס, וכך מנע ממנו מוות ארוך ואטי. פצעו העלה מוגלה נוראה ומצחינה עד כדי כך, שהיה בלתי נסבל להיות במחיצתו, ולכן בהמשיכם לעבר טרויה, השאירו אותו האכיים בלמנוס, עם קשתו, ומצרכים מועטים ביותר. הוא ניזון מחיות שהצליח לצוד בקשתו. בהמשך, נראה כיצד נזכרו בו ונזקקו לו. סופוקלס כתב טראגדיה בשם פילוקטטס אשר מפתחת את הסיפור.		716–725
איאס נחשב לגדול הגיבורים אחרי אכילס.	איס	768
סוסי אכילס פלאיים. ניתקל בהם בהמשך.	אין כסוסי בן-פלס	770
בניגוד לכל הויכוחים האכיים, הקטור מכנס את העם ויוצא לקרב מיד לאחר קבלת הבשורה מאיריס.
פאנדארוס, הקשת האלוהי בעל קשת אפולון, שעליו נשמע בהמשך.	פנדר	825