הערות לאיליאדה, שיר רביעי

מאת אסף ברטוב

הערה	מלה	שורה
במקורות מיתיים אחרים, הבה היא אשתו של הראקלס. כאן היא מוזגת נקטר לאלים, כמו גָּנִימֵד (גנימדס, ביוונית), הנער היפהפה שחטף זאוס אל האולימפוס לאחר שהתאהב בו. מענין לציין שגנימד היה נסיך טרויאני (בנו של טרוֹס, שיוזכר בשיר הבא ובשיר עשרים), ואולי בדיוק משום כך נמנע הומרוס מלתארו כמוזג בסצינה זו, כדי לא למשוך תשומת לב למה שאולי מתחולל בנפשו, ולהתרכז בענין.	הֵבָּה הגבירה	2
שם תואר שהוראתו "קשור או שייך ליישוב אֲלָלְקוֹמֶנַאי". היישוב שוכן במחוז בּוֹיוֹטִיָה, והתקיים שם פולחן לגיבור אללקומֶנֵאוּס. הקשר של אתנה ליישוב ולגיבור אינם ברורים היום, אך אפשר לנחש שאולי היתה מעין פטרונית של אותו גיבור, או היתה מעורבת בייסוד היישוב.	האללקומנית	8
כלומר, למראה תבוסת פאריס בהתמודדות עם מנלאוס	מתענגות למראה	9
זאוס נמנע במכוון מהתייחסות לשבועה, מפני שלפי כלליה, על הטרויים להודות בתבוסה, להחזיר את הלנה ואוצרותיה, ואף לשלם קנס, כפי שדרש אגממנון בסוף השיר הקודם. ואולם, זאוס הבטיח לתטיס תבוסה לאכיים, כך שהשבועה לא נוחה לו. על-כן הוא פותח את השאלה לדיון מחודש: האם להמשיך את המלחמה או לאפשר לשלום להיכרת.	הבה נועץ...	14-16
שורה שממחישה את היות זאוס חומד לצון, שכן ברור לחלוטין שרעיון השלום והיוותרות טרויה על תילה לא יספק את כל האלים.	והיה אם-ייטב	17-18
למען ההגינות יש לציין שלפי המסופר, אתנה היא זו ש"הזיעה" במלאכה של ממש, כפי שראינו בשיר השני, שורות 446–452, ולא הרה, שקצת מגזימה בתיאורה כאן.	באספי...	28
במקור "נרפאה", כלומר זעמה של הרה נתפס כמחלה. ואמנם, אם נתייחס לתמונה שמצייר זאוס באופן מילולי, חמת זעם שתביא אלה לאכול בשר אדם היא בהחלט סטייה, או פסיכוזה, בתרבות היוונית (והשווה סיפור פלופס בן טנטאלוס). במקור גם הביטוי "פריאמוס ובני פריאמוס" חוזר פעמיים בדברי זאוס, כשהפעם השנייה מקאברית וחריפה מאוד, כמושא האכילה. התיאור הזה אופייני לתיאורי זעם נשי, שקשור לא פעם באכילת היריב או באיומים דומים. בשיר האחרון נראה דוגמה נוספת לכך.	שככה	36
לאחר שזאוס תמה על שנאתה התהומית של הרה, כמעט בהגחכה ("חיים בלעת אזי את-פריאמוס"), משנה זאוס את כיוון דבריו לפתע ומציב תנאי, או מחיר, שיצפה לגבות ממנה בעתיד, תמורת הסכמתו להשמדת טרויה.		40-43
מענין השימוש באותו אפיתט עבור מיקנה ועבור טרויה. שתיהן "רחבות דרכים". הכוונה הפשוטה היא לעיר גדולה, שדרכיה חייבות להיות רחבות כדי לאפשר את נפח התנועה הרב, אך מותר לראות כאן הקבלה לא לגמרי מקרית בין שני הקטבים התרבותיים של המלחמה.	מיקני רחבת הדרכים	52
הרה מבקשת מזאוס להחריב את טרויה, ומציעה לו בתמורה אי-התערבות מצידה אם ירצה אי-פעם להחריב שלוש ערים קרובות ללבה. לשאלה מדוע היא נוקבת בשמות שלוש הערים היקרות לה ביותר, ניתנו מספר תשובות. אחת מהן היא שזה ממחיש את גודל זעמה ואנוכיותה, שכדי להשיג נקמה וסיפוק ידחק הצידה כל שיקול אחר, כולל את טובת מאמיניה. תשובה אחרת היא שזה תרגיל פסיכולוגי כדי להפיס את זאוס ולהשיג את התוצאה בהווה, מה גם שכפי שהיא מציינת בהמשך, אם תעלינה הערים את חמת זאוס, ממילא נגזר גורלן.		51-54
הרה מגייסת גם נימוקים מעמדיים-חוקיים לטובתה: 1. גם היא אלה. 2. היא אחותו של זאוס, כלומר ממשפחת האלים השלטת. 3. היא בת קרונוס, והבכירה בין האלים. 4. וחוץ מכל זה, היא אשתו של זאוס, מלך האלים. למעשה, אלו טיעונים חלשים למדי, שהרי זאוס, כידוע, מתעלם מדעתה ומרצונה כשנוח לו, ואף מכה אותה לעתים (ר' הערות לשיר הראשון). ידוע לנו גם שזאוס יוכל להתמודד עם כל שאר האלים ביחד.		58-61
היות שהרה חפצה בחורבן טרויה, היא מסכמת את נאומה בטון נעים ופייסני, וקוראת לפעולה ספציפית ומיידית: שאתנה תדאג לכך שהטרויים יפירו ראשונים את השבועה. כל הנאום הזה של הרה נראה תשובה ספונטנית, אולי, אך יש לו מבנה מובהק ומענין, שמראה לדעתי גם דקוּת הבחנה פסיכולוגית של הומרוס: 1. זאוס מוזמן להשמיד שלוש ערים משלה בעתיד 2. בכל מקרה לא תוכל לעמוד בפני כוחו 3. אבל גם אני אלה וגם לי מגיע 4. אז בוא נסגור את זה יפה; צו את אתנה ונקדם את הענינים מיד.		62–67
כאמור, גם לזאוס יש אינטרס בהפרת השבועה, שאם לא כן תסתיים המלחמה ואז לא יקיים את הבטחתו לתטיס. עם זאת, נוח לו להיראות כנעתר להרה, לזכות בהכרת התודה שלה, ולחלוק באחריות. אולי אפשר למצוא נופך נוסף של משמעות בכך שהוא פוקד על אתנה לדאוג שתופר השבועה ממש במילותיה של הרה, מעבר לנורמה האפית.	לא סרב	68–72
קשה לדעת אם הומרוס מתאר כוכב שביט (בחלל) או מטאור (באטמוספירה) בסימילה הזו.		77
שוב, מבע אנונימי משני המחנות, שמביע את החשש מהתפרצות מחודשת של המלחמה, על אף השבועה. החשש נובע מהאות שבירידת האלה המרשימה אל בין האכיים.		85
לא ברור מדוע אלכסנדרוס מתואר כאן כמלך (basileus). המשפט היווני חריג גם מבחינה דקדוקית, והמלומדים חלוקים לגבי משמעותו. אולי הכוונה למצב שבו פאריס משל בחבל ארץ קטן באיזור טרויה, ולכן היה מלך מקומי תחת פריאמוס (אין תימוכין אחרים לכך), ואולי המלה שימשה כבר בימי הומרוס (כפי שאכן שימשה אח"כ) גם תואר כללי יותר, כגון נסיך או אציל. בכל אופן, ברור שמדובר בהכרת תודה מצד פאריס (אלכסנדרוס).	אלכסנדרוס המלך	96
גם במקור ברזל, ולא ברונזה. נראה שהומרוס כתב ברזל ולא ברונזה משיקולי משקל, ולא מתוך כוונה להדגיש משהו מסוים. הומרוס כותב בתחילת עידן הברזל, בעוד שמלחמת טרויה מתרחשת בסוף עידן הברונזה. עם זאת, לא בלתי-אפשרי שהיה לפנדארוס חץ מברזל, שהגיע מעומק אסיה.	הברזל	123
פניה ישירה של המשורר אל מנלאוס; תופעה נדירה יחסית, אך ניתקל בה עוד כמה פעמים.	אותך	127–129
הכוונה לאתנה, והאפיתט בהמשך השורה מתייחס לתפקידיה במלחמה.	בתו הבכירה	128
אחת הסימילות המשונות ביותר של הומרוס – דמו הניגר של מנלאוס מדומה לתכשיט שן שאשה צובעת בארגמן. כפי שראינו בסימילה של הדבורים בתחילת השיר השני, ניתן לקשור לא פעם בין הסימילה לבין המתרחש לא רק במישור הדמיון המוצהר שלה. במובלע, אפשר לקרוא את פיתוח הסימילה (תיאור היותו נחשק ומביא כבוד לבעליו) כמאדיר את דמו האציל של מנלאוס, או כמדגיש את חשיבותו של מנלאוס לשני הצדדים. גם דברי השבח שבאים בדיבור ישיר נוסף אל מנלאוס, מיד אחרי הסימילה, גם הם מאדירים את מנלאוס ומדגישים את נבזות הפגיעה בו.		141–145
כלומר, רוב ראש החץ, כולל הקרסים הקטנים שנועדו להקשות על הוצאתו מן הגוף, לא חדר לגופו של מנלאוס, אלא נתקע בלבושו, ורק קצה ראש החץ דקר אותו. מנלאוס מבחין בכך ומבין שהפצע שטחי, ונרגע. אגממנון לא רואה זאת ועדיין חושש שמדובר בפצע קטלני.	נושרים החוצה	151
את הפועל היווני אפשר לקרוא גם בהוראת "חשפתיך", ואולי אפילו במובן קורבני, מה שמעצים עד מאוד את ההכאה של אגממנון על חטאו.	הצגתיך	156
הצהרת אמונה מאלפת של אגממנון בזאוס: אפילו בבהלתו ממה שנראה לו כמות מנלאוס, הוא יודע שעונש מצד זאוס מגן השבועות יבוא לאו דווקא מיד, אך בוא יבוא, הוא משוכנע.		160–162
אגממנון נסחף לרחמים עצמיים, בדברו על איך שהטרויים ילעגו לו.		176–181
מענין שמנלאוס לא התלונן על כאבים כלל; אגממנון דיבר על "יסוריו השחורים", כי עדיין חשב שהפצע חמור, ועכשיו המשורר מאמץ את העמדה הזו, וקורא למנלאוס "כואב".	הכואב	210
כירון, הקנטאור הידידותי שחינך את אכילס, חינך גם את אסקלפיוס ברזי הרפואה.	כירון	219
לא ברור מדוע הטרויים מתחמשים ומתקדמים אל האכיים, בהתחשב ברצונם העז לסיים את המלחמה. הם לא מחפשים מי הפר את השבועה מביניהם, למשל. הוצעו מספר הסברים: הם מניחים שהירייה בוצעה בהוראת מפקדיהם הם מקווים שהאויב יהא מופתע או חלש מוראלית הם מבינים שההפרה בלתי-הפיכה, וחוזרים להילחם.	ושורות טרויים	221
אגממנון לא מתואר כמאוכזב במיוחד מהפרת השבועה. הוא זועם על כך, כפי שראינו בהכרזתו על אודות זאוס, אך לא נראה שהוא מצר על חידוש הקרבות, "שהמה תפארתם של גברים". כאן מתחילה אפיזודה ארוכה למדי שנקראת ביוונית "אֶפִּיפּוֹלֶסִיס", ובעברית "המִּפְקָד של אגממנון", בה הוא סוקר את הצבא. אין ספק שיש כאן עוד השהיה מכוונת של תיאור הקרבות עצמם.		224–225
יש כאן גרסה מרוככת של גורל הנשים והילדים, שהרי בשבועה באמצע השיר השלישי דובר על מוות לילדים.		238–239
עלבון, כמובן, בניגוד לחובבי-חניתות וקרבות פנים-אל-פנים, שדורשים תעוזה רבה יותר.	חובבי חצים	242
דימוי מרהיב, של אנשים שבעיצומן של ההכנות לחידוש המלחמה עומדים כמו עופרים מבולבלים במקום לעבוד בזריזות ובנחישות.		246
סיכום התיאור הכללי של המפקד, כלומר מה אמר אגממנון למתכוננים בשקידה ומה אמר למשתמטים ולמבולבלים. כאן מגיעים נאומים אל אנשים ספציפיים.	ככה התהלך	250
מדברים אלה נראה שהמנהג היה שאורחים במשתה מקבלים הקצבת יין מסוימת, ואות לכבוד המארח ולפעמים אורח הכבוד שלו היה שזכו לכמה יין שרק רצו.		262
לאחר דברי שבח כלליים על נדיבותו ויוקרתו של אידומנס (אידומנאוס, במקור), אגממנון מסיים בקריאת עידוד פשוטה, אולי פשוטה מדי וקצת חסרת טאקט כלפי מלך כרתים הגדול.		264
לא ברור מה טיב הברית בין אגממנון לאידומנס – האם נשבע לו אמונים כשגייס אגממנון את הקואליציה לפני המלחמה, או שמא, כפי שמספר הסיודוס, היה בין מחזרי הלנה ולפיכך נשבע בשבועת טינדראוס?	כאשר נשבעתי	267
בסימילה הזו, כמו ברוב האחרות, ניתן לראות רמיזות מעבר לעצם דימוי אנשי האיסים הצפופים והחמושים לענן שחור ומאיים: מי שרואה ונבהל מהענן הוא רועה על הר (מה שמזכיר לנו כמובן את פאריס, גם כרועה-לשעבר בעצמו, וגם כתינוק שננטש על ההר בידי הרועה), שבחוששו מהסופה המתקרבת מכניס את הצאן שלו למערה, ומפתה לראות כאן רמז לצד הטרויאני, שמדומה לצאן שמתחבא במערה (במצודת טרויה). רושם זה מתחזק בהמשך, כשנראה את הטרויים מדומים לצאן.	סימילה	274–279
דברי שבח דומים השמיע אגממנון לנסטור (בערך "לו היו לי עשרה כמוך, טרויה היתה נופלת מהר") בשיר השני.		289–291
מידע מענין ובעייתי על הטקטיקה של נסטור. היות שלא נלחמו במרכבות עצמן, משונה שיהיו מלפנים. יש גם תהיות נוספות, אך לא אעסוק בהן. תשומת לבו המיוחדת לענין המרכבות מאפיינת אותו, וזה מסביר גם את האפיתט שלו, "פרש גרניה".		297–307
נסטור מתאפק ולא פוצח כאן בעלילותיו מול אראותליון, אולי בשל השעה הדוחקת. אך הסיפור בוא יבוא, בהמשך...		319
אגממנון מטיח באודיסאוס דברים מעליבים מאוד כאן. במקור, מה שתורגם כאן "נוכל" תורגם בשיר הראשון, בשורה 149 כ"איש נאפד חוצפה", כינוי שמטיח אכילס באגממנון עצמו. גם התככים, שבד"כ עליהם תהילתו של אודיסאוס, מתוארים כאן לשלילה. אולי אגממנון נוטר לאודיסאוס מעט על שראה אותו בחולשתו הגדולה בשיר השני, ואולי מדובר רק בזעם על חוסר-המעש שלהם כרגע.	הנוכל הנפתל	339
כחלק מנסיגתו הטקטית של אגממנון בראותו כמה הכעיס את אודיסאוס, הוא פונה לכינויו המחמיא של אודיסאוס, "רב-מזימות", בניגוד לדבריו הקודמים.	בעל המזימות	358
בולטת החזרה על המלה "נצב", כעילה לנזיפתו של אגממנון, כפי שנצבו אודיסאוס ומנסתס בסצינה הקודמת.	נצב	366
אגממנון נוזף בדיאומדס באמצעות השוואה לא מחמיאה בינו לבין אביו, טידס (במקור טידאוס), בספרו מעללים של טידס מתקופת מלחמת "השבעה נגד תבי" (שבעה מלכים שהתאגדו נגד אטאוקלס, אחיו של פוליניקס שנישל אותו מן השלטון בתבי). אייסכילוס כתב טראגדיה שנקראת "שבעה נגד תבי", והעלילה סופרה, ככל הנראה, גם באפוס על תבי, שאבד.	בעלותם	378
ובגלל אותות מבשרי-רע בוטלה ההתקפה המתוכננת.	מחה בידם	381
ליד העיר תבי	נחל אסופוס	383
ככל הנראה, נשלח טידס כדי למסור תביעה או אולטימטום כלשהו.	מלאך ומבשר	384
אנשי תבי. קדמוס הוא המייסד האגדי של תבי.	בני קדמוס	385
ההתחרות באורחים היתה נהוגה במקומות מסוימים. בשיר השמיני ב"אודיסיאה", אודיסאוס נתבע להתחרות ע"י אצילים צעירים בחצרו של מלך הפאיאקים.	תבע אותם לתחרות	389
אולי משום שניצח אותם בתחרות, ואולי בשל המסר החריף שנשא איתו.	שמרו לו עברתם	391
מענין להבחין שבסיפור על טידס יש מאפיינים של סיפור עממי: אורח בודד בקרב אויבים, אתגר ותחרות שבו עומד האורח בכבוד, היות אנשי המארב חמישים במספר (זה מספר טיפולוגי באגדות יווניות וים-תיכוניות אחרות), והפליט היחיד שנותר מהם.		398
אגממנון מסיים את הסיפור בעלבון ניצח כלפי דיאומדס. "משכיל ממנו בדברים", כלומר במועצה, הוא לכאורה מחמאה, אך בהקשר ניגודי לעיסוק במלחמה, מעצים את העלבון.	בן רע ממנו	400
דיאומדס שותק אל מול העלבון, וזה משונה וגם לא אופייני לו. השורה הזו קשה לתרגום, אך לעניות דעתי "אימה" פחות מתאימה כאן מאשר "בושה", "כלימה", ויש גם גוון של "לכבד", שטשרניחובסקי מייצג בסוף השורה. פירושה, אפוא, הוא בערך "[דיאומדס] נכלם נוכח תוכחת המלך הנהדר, וכיבד אותה". הוא לאו דווקא מכבד את אגממנון במיוחד, אבל מכבד את תפקידו, כפי שיסביר בהמשך. מצד שני, הוא לא ישכח את העלבון הזה, ועוד ניתקל בו.	אימת תוכחת	402
סתנלוס מזכיר לאגממנון, בצדק, שנזיפתו אינה סבירה בהתחשב בכך שהשבעה נגד תבי נכשלו, ורק בניהם של השבעה, שנקראו האֵפִּיגוֹנִים, כלומר "הממשיכים", הם שכבשו את העיר. דיאומדס וסתנלוס נמנים על האפיגונים, ומכאן שדווקא עלו על אבותיהם, כפי שהוא מדגיש "בזאת נתפארה" (405), משום שבד"כ, כפי שראינו גם קודם, התפיסה השלטת היא זו של "הולך ופוחת הדור". בשורה 409 הוא קובע שהשבעה נכשלו בשל חטאיהם ולא בשל התערבות אלוהית.		410
לאחר שדיאומדס מרגיע את סתנלוס ומכיר במניעיו של אגממנון, הוא קורא לשניהם לצאת לפעולה, ובכך אולי מודה שלא כל מעייניהם היו נתונים לקרב עד אותו רגע.	הבה נזכור	418
בתנופת הזינוק לפעולה של דיומדס תם המפקד שעורך אגממנון, והמשורר מחזיר אותנו הישר אל המלחמה המתרגשת ובאה. המפקד מצליח, לטעמי, גם להשהות את המלחמה עוד יותר, אך גם לקרב אותנו לרעיון הקרבות (שמתרחשים כבר בשיר הזה) לאחר האינטרלוד המשעשע והמרוחק משדה הקרב של פאריס והלנה, בשיר הקודם.		421
שוב פותח המשורר שלב חדש באמצעות סימילה מפותחת, והוא אף חוזר ומשתמש ברעיון הרוח שמעוררת סופה, ומאידך ברעיון הדממה האימתנית שראינו כבר בשיר השני, מול הטרויים.		422–432
הטרויים מדומים לרחלים, מה שמתחבר כמובן לסימילה על חיילי איאס שפגשנו קודם לכן, של הרועה המחביא את צאנו מפני הסערה, ומחזק אותה. המשורר מסביר את הרעש השוקק בצד הטרויי בריבוי הלשונות שבפיהם (וטשרניחובסקי מנצל את ההזדמנות להתנסח לפי סיפור מגדל בבל ב"בראשית").		433–438
הכוונה למעין ישויות אבסטרקטיות, כלומר מהות הפחד נכחה במקום, וכו'. ה"קטטה" כאן היא אֶרִיס, הזכורה לרע ממסיבת נישואי פלאוס (ר' הרצאת מבוא). כמו בשיר השני, גם כאן מעורבים אלים בהלהטת הרוחות לקראת הקרב עצמו. ארס מופיע עתה, לצד הטרויים.	פחד, מגור, קטטה	439
תקבולת (במקור כיאסטית [מצולבת]): "קול נאקות חלל וקול מצהלות גברים / קול הרוגים והורגים"		450–451
סימילה נוספת, שמרחיבה עוד את מוטיב המים ואת מוטיב הרועה: שני זרמים כבירים נקווים בבריכה במורד ההר, והרועה (שאת הקשר שלו לטרויה כבר ראינו), שניצב על רמת ההר (ומותר להקביל אותו לפריאמוס, מלך טרויה, שהרי "רועה" הוא תואר מקובל למלך, כפי שאנו רואים אצל אגממנון, ופריאמוס ניצב על חומת העיר), שומע את שאון הקרב, שמתחיל סוף סוף.		452–455
בנו של נסטור	אנטילוכוס	457
שריון ברונזה של אציל הוא שלל יקר, ולכן גם בעת קרב טורחים לפרקו ולהעבירו אחורנית.		465
הוא איאס "הגדול"	איס	473
גם ביוונית "לראות", אך במובן "לטפל, לדאוג ל", כלומר "לרעות".	לראות	476
במקור "ליד הנהר", וטשרניחובסקי פונה לניב עברי. הפאתוס שבנפילת הצעיר הזה מודגש בנופלו כעץ ליד הנהר לאחר ששמענו את סיפור הולדתו ליד הנהר.	על פלגי מים	483
הטלות כידון באיליאדה בד"כ מחטיאות, ולרוב פוגעות בקורבנות אחרים. לאוקוס מנסה לפנות את גוויתו של סימואיסיוס, למטרות שלל.	החטיא; הפגר	491–492
כלומר, אם נניח שאודיסאוס בא לנקום את ידידו לאוקוס ולהרוג את אנטיפוס, הרי שגם אודיסאוס החטיא את קורבנו המיועד ופגע במישהו אחר.		499
מוטיב חוזר במות גיבורים באיליאדה הוא החושך.	ותעב חשכה את עיניו	503
תקבולת: גופו הרעים (a thud), כליו צלצלו (a clatter).	הרעים בנפלו	504
לאחר הנזיפה שספג אודיסאוס בעת המפקד, הוא זוכה כאן לרגע מרשים: זעמו והרג דמוקואון גורמים לטרויים לסגת, אפילו הקטור עצמו נסוג.	אף הקטור	505
אפולון, שעומד לצד טרויה במלחמה, מודאג מהתקדמות האכיים בתנופה, ומחזק את רוחם בקריאה אלוהית מהעיר טרויה, שמזכירה להם שהאכיים בני תמותה ופגיעים. הוא מוסיף פרט חשוב: אכילס, אלוף האכיים ואימת הטרויאנים, לא נמצא בשדה הקרב!		513
שם נוסף לאתנה. יש מספר סברות על אודות פירוש השם: על שם הנהר טריטון בבויוטיה או הנהר טריטון בתסאליה, או הנהר טריטוניס בלוּב, שם גדלה לפי גרסאות שונות לאחר שנולדה מראשו של זאוס. ל"טריטוס" יש גם הוראת "אמיתי" (דחוקה מעט), וכך אפשר לקרוא את השם "הבת האמיתית" (של זאוס, בהתייחס לאופן היוולדה). טשרניחובסקי מוסיף שיש סבורים ש"טריטו" בלשון כרתית פירושו "ראש", שאז פירוש השם פשוט "שנולדה מהראש". בכל אופן, אתנה מחזקת את לב האכיים מצידה.	טריטוגניה	515
במקור מופיעה כאן "מוירה", גזרת הגורל (ר' הרצאת מבוא)	נחתך הדין	517
במקור "האבן חסרת הבושה", ביטוי מענין וחי יותר מ"חסרת רחמים".	רחם לא תדע	522
לפי התיאור נראה שפגיעת האבן נראית למשורר קטלנית. פרישת הכפיים אינה קריאה לעזרה, אלא מעין תחינה שידאגו לגופתו, ואולי מחוות פרידה.		523
בתום ההשתלשלות (הסימטרית למדי) של רצף הריגות אחד, מעיר הומרוס שרבים נוספים נהרגו כך.	ועוד רבים	538
קטע מעט צורם, וחשד סביר שמדובר בתוספת מאוחרת, במיוחד בהתחשב בכך שהשורות 536–538 יוצרות סיגור (closure) נאה כשלעצמן, לפני המעבר לנושא הבא (גבורות דיאומדס). גם הרושם שנוצר מהצירוף "ביום ההוא", כאילו "תם יום קרב וערבו", אינו נכון, שכן גבורות דיאומדס מתרחשות באותו יום.		539–544