הערות לאיליאדה, שיר ששי

מאת אסף ברטוב

 

הערה

מלה

שורה

כלומר, בין בני אדם בלבד – האלים עזבו את שדה הקרב.

אך בין אכיים וטרויים

1

איאס הוא לוחם ההגנה בה"א הידיעה; בו שמים האכיים את מבטחם כשהם נלחצים חזק על-ידי האויב.

מעזם של האכיים

5

כך במקור.  סביר שהכוונה לדילול שורות האויבים שסגרו על האכיים, אך יש כאן גם קונטרפונקט לגורלו של אקמס, בהמשך.

ויהי אור

6

אין זו דמות חשובה באיליאדה, אך מענין שדווקא את פניו של אקמס התרקי החליט ארס ללבוש בשיר הקודם (שיר חמישי, שורה 462), ואולי יש בהריגת אקמס האמיתי כאן קשר סמלי לעזיבת ארס את שדה הקרב.

אקמס

8

הנה הקונטרפונקט לשורה 6.

ותכס העלטה

11

דוגמה נוספת לאופן הקינה של הומרוס: הוא מצייר בשניים-שלושה קווים את דמות ההרוג, ומשתדל לקשר את הפרטים מחייו בטרם המלחמה לנסיבות מותו.  כאן מוזכרים האורחים שנהנו מחסדו, ומיד לאחר מכן נד המשורר בראשו באומרו "אלא מהם לא בא איש ויעביר את רע הגזרה ויעמד לפניו".

אלא מהם לא בא

16

שם משונה.  אין לקשר אותו למונח "ברברים", משום שהומרוס לא משתמש במלה הזו כך.  החוקר וולטר ליף הציע לקרוא את המילה aborboros, שאפשר להבין כ"הנקייה מִבּוֹץ", וזה אולי שם מתקבל יותר על הדעת לנימפת מים.

אברבריה

22

כלומר, אמו גידלה אותו בסתר, הרחק מחצר המלוכה, שהרי לאומדון היה מלך טרויה.  מתברר שבוקוליון הוא בנו הבכור, אך הוא בנו מפילגש ולא מאשתו החוקית, ולכן הוא גדל מחוץ לחצר המלכות כרועה צאן.

חבלתו בשלי

24

עוד מופע של המוטיב החוזר של הרג זוג אחים, ולפעמים אף תאומים.

תאומים

26

מקיסטס היה אחד מ"השבעה נגד תבאי", שהזכרנו בשני השירים הקודמים.  בנו הוא אאוריאלוס, ולפיכך הוא אחד מ"האפיגונים" (הממשיכים), כמו דיומדס.

בן מקיסטס

27

אזכור סתמי של נצחונות אכיים נוספים, של גיבורים מוכרים יותר ופחות.  המשורר חוסך בפרטי המוות ואף בפרטי זהות הקורבן.  כך נראה קטע מעבר, או קטע רקע, של הומרוס: הוא מוכרח לוודא שהשומע יזכור שהמלחמה בעיצומה ושקרבות רבים מתחוללים, כדי שיוכל להתמקד במעמדים המסוימים שמעניינים אותו.

 

29–36

תחינתו של אדרסטוס מנוגדת במובהק למוסר הגיבורים.  אין באיליאדה אכיי שנוהג כך.

את צורת התחינה הכרנו בשיר הראשון, בין תטיס וזאוס.

 

45–50

אגממנון לא חוסך ממנלאוס את העקיצה המכאיבה הזו...  הוא רומז, כמובן, לחטיפת הלנה ואוצרות ספרטה.

מה רבה הברכה

56

מבנה המשפט הזה, שמורכב מרצף מדורג של תמורות, מצייר, לדעתי, את הטון המדויק של אגממנון, באופן שעובר יפה בתרגום: אגממנון, שרץ זה עתה אל מנלאוס, עומד, מתנשף מעט, ומלחית את הפסוקים הזועמים הללו אחד אחד, עם עצירות קצרות ביניהם.  בסוף המשפט קל לדמיין טון כמעט היסטרי, שעולה בקנה אחד עם מזגו החם של אגממנון ועם התוכן הקיצוני (אי-קבורה חמורה בעיני היוונים).

 

57–60

תמונה ששווה אלף מלים: נצחון הנחישות ההרואית חסרת-המעצורים על הרחמים האנושיים שהתעוררו במנלאוס.

שת את רגלו וגו'

65

נסטור יועץ עצה, נבונה כרגיל, קצרה ולענין (בניגוד לנאומי זכרונותיו).  חשיבותו של השלל ושל לקיחתו ברורה מעצם הצורך שראה נסטור להזכיר ללוחמים שזה לא הזמן לעשות זאת, ולדחוק בהם להניח לשלל ולנצל את תנופת ההתקדמות.

 

66–72

שם יווני לעילא. הלן (אחר) הוא האב המיתי של כל היוונים; צאצאיו הם אבות השבטים היווניים העיקריים: אִיוֹן, דוֹרוֹס, איאולוס, ואכאיוס.

הלן

75

הנפילה בזרועות נשים מבישה לפי מוסר הגיבורים.

בזרועות נשיהם

82

שמלה מלאכת-מחשבת היא מנחה נאה לאתנה, שהיא, כזכור, גם אלת המלאכה והמיומנות, וראינו בשיר הקודם הדגשה של היות שמלתה שלה מעשה ידיה להתפאר.

השמלה

92

אתנה היא גם מגינת הערים, ולכן מתאים להתפלל אליה בשלב זה, על אף שעקרונית היא בצד האכיי במלחמה הזו.  המנחה נועדה לפייס אותה ולבקש ממנה שתחדל מזעמה.

תחוס על קריתנו

95

הוא דיומדס.

בנו של טידס

96

מענין שבעיני הלן, דיומדס אדיר אפילו מאכילס, ודאי בעקבות "גבורות דיומדס" של השיר הקודם.  מדובר כאן בהתרשמותו האישית; בהמשך נראה שגם בעיני הומרוס וגם בעיני דמויות אחרות, אין אדיר כאכילס.

 

99–101

לאכיים נדמה כאן, בטעות, שאֵל מעורר את הטרויים להתאוששות.

 

108–109

הקטור משנה מעט את הנוסח בהסבר לחיילים.  הוא לא מזכיר את אמו, הקאבה, במפורש, ומכליל את התכנית לכדי זימון הזקנים והנשים.  אולי כדי למנוע הטלת ספק במניעיו (כאילו הוא נסוג מתוך פחד, או רוצה לפגוש את אמו במקום להתמודד לצד שאר החיילים עם הלחץ האכיי) או למנוע קנאה.

 

113–115

הכוונה כאן לעור השחור שמצפה את מגינו, לא לעור גופו של הקטור.

עורו השחור

117

פרט ריאליסטי מצד אחד, ומדגיש את חפזונו מצד שני.

הולך מתנדנד וסוטר

118

בעוד שהיינו מצפים עתה מהמשורר שייקח אותנו לטרויה ויראה לנו מה קורה עם הקטור, הוא מפתיע בסיפור ביניים על מפגש בין דיומדס לגלאוקוס (שם יווני שפירושו "ינשופי").

אפס בן טידס

119

כלומר, זיהו אחד את השני כיריבים ראויים, ויזמו קרב ביניהם.

פנים התראות חפצו

120

דיומדס מבקש לדעת את זהותו, שכן אינו מזהה את גלאוקוס, אך מעריך את ביצועיו בשדה הקרב היום.  עם זאת, הוא למד לקח אחרי מפגשיו עם אפולון וארס (בשיר הקודם), והוא רוצה גם לוודא שלא מדובר באל.

ואם... אמאן

129

דיומדס מסביר את הימנעותו מלחימה באלים בסיפור על ליקורגוס, בלי לציין את חוויותיו שלו מלפני שעה קלה...

דיוניסוס מוזכר רק בשני מקומות באיליאדה, ונראה שלא נחשב ראוי למקום באולימפוס בשירת הגיבורים, על אף שברור שפולחנו עתיק ומבוסס בעת חיבורה.

דיוניסוס "משוגע" או משום שהוא עצמו נוהג בטירוף או משום שהוא מעורר טירוף במאמיניו, או גם וגם. 

מסופר עליו שאמו, סֵמֵלֵה, מתה מעוצמת המפגש המיני עם זאוס, והוא נפלט ממנה כפג.  זאוס השלים את תקופת ההריון בכך ששתל את הפג בירכו שלו עד שנולד שוב, ולכן מכנים את דיוניסוס (במסורות לא-הומריות) גם "הנולד פעמיים".  לאחר שנולד, מסר אותו זאוס לנימפות שיגדלוהו, ומכאן נוכחות "אומנותיו".

הסיפור המסוים הזה לא ידוע ממקורות אחרים. 

 

130–141

תשובת גלאוקוס קודם כל מדגישה את החשיבות העצומה של הייחוס והשושלת – גלאוקוס מצהיר שהוא רק החוליה הנוכחית בשושלת מפוארת (ואף מאלץ את יריבו לשמוע עתה את תהילת שושלתו באריכות!), ובה בעת מלגלגת מעט על דיומדס, שלא מכיר את המשפחה, שכולם מכירים.

 

145–151

אשתו של פריטוס נוקטת בשיטה המוכרת לנו מסיפור יוסף ואשת פוטיפר.  הסיפור חוזר במעשיות עממיות בתרבויות רבות.

 

160–165

זה האזכור המפורש היחיד אצל הומרוס לכתיבה.  הסימנים שבהם מדובר הם אולי זכר ללינאר B המיקני, שהגיע אל המשורר, ואולי סימנים מסוג אחר.  בכל אופן, הלוח המקופל היה מרוח מצידו הפנימי בשעווה, כך שלא ניתן היה לפותחו בסתר.  השיטה של שליחת אדם למקום כלשהו (אל משפחתה של אנטיה, במקרה זה) עם הוראות להריגתם עצמם מופיעה שוב ושוב בסיפורים עממיים.  (וגם ב"המלט", למשל.)

סימנים... רשם

169–170

בנסיון להורגו מבלי להיות אשם במותו, הוא שולח אותו למשימות בלתי-אפשריות.  גם זה מוטיב עממי מאוד.  בתום המשימות, בלרופונטס זוכה בבת המלך ובחצי המלך, כמקובל.

גזר עליו

179

לא ברור באילו מופתים מדובר.  מענין שהומרוס לא מזכיר את האלמנט הידוע ביותר מהסיפור על בלרופון – סוסו המכונף, פגאסוס, ואף לא מזכיר במפורש את נסיונו לעוף איתו אל האולימפוס.

מופתי האלים

183

הוא סרפדון הליקי, מיודענו.

סרפדון

199

אולי כאן הרמיזה למעשה בלרופון והאולימפוס.

נבאש

200

כלומר, את המלחמה.

ואותה

205

דיומדס מגלה שהוא וגלאוקוס קשורים בקשרי קְסֶנִיָה, אותו מוסד הכנסת אורחים וברית ידידות, שעומדים לדורות.

אורחי וידידי מקדם

215

אבי טידס, כלומר סבו של דיומדס.

אינס

216

דיומדס איננו סרקסטי כאן: הוא באמת ובתמים מדבר על עתיד סביר שבו יבקר בליקיה ויתארח אצל גלאוקוס ולהיפך.

 

224–225

אפילו המלחמה אינה מצדיקה הפרת קסניה, ולכן לא יהרגו זה את זה, והרי יש מספיק טרויים "להשחית בהם".  והיות שהם ידידים מכוח הקסניה, דיומדס מאחל לו הצלחה, כלומר שיצליח להרוג אכיים(!), אם אמנם יגבר עליהם.

 

226–229

החלפת הנשק אינה רק ביטוי פיזי לקיום הקסניה, אלא גם התפארות בפני האחרים, בחינת "ראו!  לי יש קסנוס גיבור ואדיר מליקיה, שמעריך אותי עד כדי שהוא נותן לי את שריונו!"

שניהם שואבים כבוד מקיום הקסניה שלהם.

הבה נמירה

230–231

על השורות הללו מתווכחים כבר למעלה מאלפיים חמש מאות שנים.

שריון הזהב של גלאוקוס תמוה ולא-מציאותי.  החלפת שריון זהב בשריון ארד תמוהה, אפילו בין קסנוי (ידידים-אורחים), כפי שמציין הטקסט.  אך תמוהה מכל היא הערה זו עצמה, כלומר ההתערבות הבוטה של המספר, שמייחס לזאוס כוונת זדון בנוטלו מגלאוקוס את בינתו.

  • האם המשורר לא מצליח להעלות על דעתו גדלות נפש שתיאות לקחת שריון ברונזה במקום שריון זהב?
  • האם המשורר מנסה להסביר מעשה שקיבל מן המסורת הקדומה ולא מתיישב לו עם גלאוקוס כדמות גיבור?
  • ומדוע שיעשה זאוס דבר כזה, טריוויאלי כל-כך במונחיו, ועוד לידידו של סרפדון, בנו?
  • האם זו הערה צינית של המשורר, שנועדה לבדח את השומעים?
  • האם זו תוספת מאוחרת של אחד הזמרים המאוחרים?

והתנכל זאוס

234–236

הנשים מחכות בשער העיר, דואגות לגברים.  הקטור לא משיב להן על מצב הגברים או המלחמה, אלא רק פוקד עליהן להתפלל למענם.  "כי לרבות נכונים יגונים ותוגה", מוסיף המשורר.

והקטור פקד עליהן

240

הקאבה, אשת פריאמוס ואם הקטור, בנאומה כאן מייחסת להקטור מניע כפול: יגיעה מהקרב ורצון לחלות את פני זאוס.  היא אף רומזת שהיין ישיב לו את עֻזוֹ.

 

256–262

מצידון הפיניקית.  כך במקור (sidoniōn).  היא לאו דווקא נקרא כך בתקופה המיקנית.

צידוניות

289

כלומר, מתחת כל האחרות (וכך במפורש במקור).

החבילה

295

אזכור מענין ביותר: ראשית זו כהנת ולא כהן, ושנית, נאמר שבני טרויה מינו אותה, כלומר היא נבחרה באסיפה או גוף דומה.

מנו אותה... כהנת

300

כפי שראינו בשיר השלישי, פאריס הוא גנדרן -- או בעל-טעם, אם תרצו – והוא עיצב את ביתו בעצמו, בסיוע אומנים שונים.

בנה הוא עצמו

314

הרומח הארוך והמעוטר מדגיש את הקטור הגיבור, הלוחם, בעוד שפאריס ספון בחדרו ומשחק בנשקו.

 

320

הכוונה כאן ל"היעלבות" של פאריס ואי-חזרתו לקרב.

תאצר כעס בלבך

326

נהדר, נכון?  הוא מתייחד עם יגונו.  (מהו יגונו?  מי פאריס וידע...)

להתיחד עם יגוני

336

כלומר, פאריס מסכים עם הביקורת, כדרכו.  הוא אומר בעצם "אתה צודק.  אבל לא משנאת עמי השתהיתי, אלא כדי להתייחד עם יגוני, וחוץ מזה הנה,  בדיוק הלנה דוחקת בי לצאת לקרב, וגם אני בעצם רוצה.  הנני ואצטרף אליך, או בעצם, אתה יודע מה?  תלך אתה, ואני כבר מגיע..."

אגב, את ה"דברים הרכים" של הלנה שמענו בשיר השלישי...  גם על הפכפכות הגורל בקרב כבר דיבר עם הלנה בשיר השלישי.

 

333–341

עוד רגע גדול של דקות פסיכולוגית מצד המשורר: להקטור אין מה לומר על נאומו המתחנחן של פאריס, ושתיקתו אומרת הכל.

ומאום לא ענה לו

342

הלנה ממשיכה להכות על חטא (והפעם לא מזכירה את אפרודיטה, אלא רומזת על דבר האלים).  היא עדיין בזה לפאריס, אך מעריכה מאוד את הקטור, ורוצה שיישאר.

 

344–358

במקור "בת כלבה".  כזכור, הכלב הוא חיה חצופה וחסרת בושה בעיניים יווניות.

בת אי-בשת

356

המשורר מתגאה כאן מעט בתפקידו – הוא משמר את זכר הגיבורים ועלילותיהם.  ואף הגיבורים מודעים לכך, וכבר ראינו זאת בפי אכילס.

לשירה בפי הזמרים

358

עד שפאריס יתארגן (וזה לוקח זמן, כזכור מהשיר השלישי), הקטור יקפוץ לביתו לראות את אשתו ובנו הקטן, כי מי יודע אם ישוב לראותם.

 

364–365

הקטור ממהר כל-כך שאינו משיב לסוכנת הבית.

 

390

עוד מבנה טבעת בולט.

 

394–399

שם בן הקטור הוא סקמנדריוס, כלומר בן-סקמנדרוס, הנהר שבמישור טרויה.  אך בפי העם ידוע העולל כאסטיאנקס, שם שפירושו אדון העיר (asty + anax), רמז לגדולתו של הקטור, ולבנו שינחיל לו תפארת נוספת.

 

402–403

לאחר שרצה כמטורפת אל החומה, משתגעת מדאגה לגורל בעלה, נרגעת אנדרומאכה בראותה שהוא חי.  הם חולקים רגע של שתיקה לפני שהיא מדברת.

 

405

היא לא מעלה על דעתה שאדם יחיד יוכל להקטור, הגיבור בטרויים.  זה אירוני, בהתחשב בקיצו של הקטור.

 

410

אנדרומאכה מספרת שאכילס החריב את עיר אביה (תבי שבאסיה הקטנה, לא תבי היוונית, הגדולה, שבבויוטיה), ואת כל אחיה.  בקרב אחד, מידי גיבור אחד, חרבה משפחתה.

היא גם מציינת שאכילס חלק כבוד גדול לאביה, בכך שקבר אותו והעמיד תל, או במה, על קברו, ולא בזז את נשקו ושריונו האישי.

 

419

שיא נאומה.

 

429–430

מיד לאחר תחינתה שיישאר ולא ישוב לקרב, חולקת לו אנדרומאכה, במפתיע, עצה טקטית: להגן על קטע מסוים בחומה, כי משם קל לפרוץ. 

לימים, הצביע שלימאן על נקודה בהריסות החומה בטרויה, שממנה ככל הנראה פרצו מחריבי העיר, וקבע ששם היתה התאנה של אנדרומאכה...

 

433–439

היא רומזת לקלכס, המנחש.  כזכור, הוא טרויאני למעשה.

מגיד האותות

438

 

 

441–

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

  •