הערות לאיליאדה, שיר תשיעי

מאת אסף ברטוב

הערה	מלה	שורה
תְּרַאקִיָה, חבל ארץ מצפון לים האגאי, מצפון לאיים שמול טרויה.	תרקה	6
כזכור, קראנו בשיר השני שזאוס שלח לאגממנון חלום מוליך שולל. נענוע הראש, כזכור גם כן, הוא מחווה של התחייבות, כפי שזאוס אומר לתטיס בשיר הראשון, שורה 524: "בראשי לך אנענע, למען תאמיני לי אֹמֶן"	הבטיחני	19
אין להסיק מכך שאגממנון מבין שזאוס הוליך אותו שולל בכוונה תחילה; נוסח כזה אופייני ליווני שחש נבגד ע"י האלים, והוא סוג של תלונה, לאו דווקא האשמה בהונאה מכוונת.	אפס לשקר	21
השורה חוזרת כמעט במדויק על שורה 141 בשיר השני, בעת "תרגיל המנהיגות" הכושל של אגממנון.	יען לעולם	28
שוב, כמו בשיר השביעי, דיומדס מתעשת ראשון לאחר שתיקה ארוכה מצד האכיים.	דיומדס	31
דיומדס לא שכח את העלבון שעלב בו אגממנון בעת המִפְקָד (בשיר הרביעי), שאכן לא הגיע לו.	[על עלבון אגממנון]	34–36
דיומדס מקדים הכרה בסמכותו של אגממנון לַביקורת החריפה שהוא עומד להעביר עליו, ומקפיד להבחין בין המידה החסרה באגממנון לדעתו – גבורה – לבין לגיטימיות הנהגתו.		38–39
דברי דיומדס מזכירים את דברי אגממנון לאכילס בשיר הראשון, "ברח לך" וכו'.	נכספה לשוב	42
שהרי אגממנון גייס את מספר הספינות הרב ביותר (ר' "קטלוג הספינות" בשיר השני)	מרובות	44
כזכור, תם יום קרב וערבו, והאכיים תחת הרושם של יום הלחימה הלא-מוצלח שהיה להם.	ללילה הזה	65
גם נסטור מפגין רגישות ומקפיד לשוב ולהצהיר על זכותו של אגממנון לצוות. שוב, אפוא, מתגלה אגממנון בחולשתו, כשאחרים נוטלים את היוזמה תוך שמירה על כבודו.	כי מלך המלכים אתה בתוכנו	68–69
כלומר, נסטור עצמו...	ייטיב לעוץ עצתו מכל	75
זה מימוש עצתו של נסטור, שהיתה פשוט להוציא חיל משמר אל מחוץ לחומה שסביב האוניות.	יצאו ויחנו	87
קל לראות שמדובר בתיאור נוסחאי עתיק של סעודה עם מכובדים.	תיאור הסעודה	90–91
נסטור, קול המסורת והנוהג, שב ומזכיר את שני סימני השליט: השרביט (ביוונית skeptron, ומכאן המלה האנגלית scepter), אשר מסמל את העוצמה האישית והצבאית, ומה שטשרניחובסקי מתרגם "החוקים", שהוא ביוונית themis, כשם הטיטאנית העתיקה, ותרגום מדויק יותר יהא "חוק מנהגי וסמכות שיפוטית", גם למשפט בין נצים וגם לקביעת הסדר החברתי; כלומר, העובדה שגם השרביט וגם התמיס נמצאים ביד השליט, היא שמקנה לו את סמכותו. נתקלנו בסימנים הללו בנאום נסטור בשיר השני.	השרביט והחוקים	99
1. לאחר הקדמות ארכניות, מגיע נסטור ללב הענין: זה לא ילך בלי אכילס, והגיע הזמן לנסות לפייסו. מותר לשער שנסטור מביע את רחשי לבם של אכיים רבים, שלא העזו לומר זאת בגלוי; נסטור מרשה לעצמו, מתוך מעמדו המכובד, להעביר ביקורת נוקבת למדי על אגממנון, כולל תליית האשמה בו בלבד, ואזכור התנגדות האכיים למעשהו. 2. שימו לב שהוא דאג לשוב ולהזכיר מראש את סמכותו הבלעדית של אגממנון, ואת מעמד דבריו כעצה בלבד ("ויש גם לשמוע קול אחר... אך כאשר תאמר, כן יקום."), כהקדמה לדבריו החריפים. 3. יפה בעיני אי-הזכרת שובו של אכילס למלחמה, אלא התמקדות בשיכוך "חמתו", בשורה האחרונה בנאום, כיאה לנושא המוצהר של האיליאדה (שנפתחת, כזכור, במלים "שירי, בת האלהים, חרון אף אכילס בן פלס").	[נאום נסטור]	106–113
אנו רואים התפתחות אצל אגממנון: בשיר השני האשים רק את זאוס במריבה עם אכילס. עתה הוא מודה באשמה.	עווני, אשמתי	115
משפט תלוי ומעט מסובך. משמעו: לאיש אשר יש לו זהב, כמו הזהב שהכניסו לי סוסי וכו', לא יקראו 'אביון', וחלקו לא עם החלכאים.	[תחביר]	125–127
1. את רשימת המתנות שמתכוון אגממנון להציע לאכילס מתוך פיוס, אשר מסודרת בסדר עולה של חשיבות, ולאחר אזכור העלמות שנשבו בלסבוס כאשר אכילס כבש אותה [כלומר, השלל היוקרתי שנפל בחלקם של האכיים בזכות אכילס], חותמת בת-בריסס עצמה, האשכר של אכילס שנגזל ממנו מלכתחילה. 2. אגממנון אף מדגיש שלא שכב איתה, כפי שבהחלט יכול היה, כך שהוא מחזיר אותה "כחדשה", ואכילס לא מקבל אותה לאחר שאגממנון "השתמש" בה. 3. שימו לב, אגב, למוטיב "האשה הנגזלת המביאה אסון" – הלנה הנגזלת ממנלאוס ומביאה למלחמה; בת-כריסס הנגזלת מאביה ומביאה למגפה (שיר ראשון); ובת-בריסס הנגזלת מאכילס ומביאה לזעמו (לאורך רוב, או כל, האיליאדה).	[בת בריסס]	131–134
כלומר, כל המתנות הנזכרות לעיל כבר יש בידו לתת כרגע. ועכשיו ממשיך אגממנון את רשימת המתנות שיינתנו לאכילס אם "נזכה ונחריב את קרית-פריאמוס", ברמז ברור לשובו של אכילס אל שורות הלוחמים.	הכל כבר מוכן	135
1. אגממנון מציע לאכילס זכות קדימה בבחירת השלל, עוד נשים מנשות טרויה הנחשקות, ואת אחת מבנותיו שלו, ללא תשלום מוהר, ואף תינתן לו נדוניה גדולה עם הבת, בצורת השלטון בשבע ערים שעליהן שולט אגממנון ישירות, באיזור פילוס (מערב הפלופונסוס), שתעבורנה לשליטתו של אכילס ותעלינה לו מס. 2. הומרוס לא מזכיר את איפיגניה או אלקטרה, ולא מזכיר את סיפור הקרבת איפיגניה באאוליס. ייתכן שאיפיאנסה היא גרסה מזרחית, איונית, של איפיגניה, אך היו מסורות מאוחרות שהניחו שמדובר בשתי בנות שונות. שלושת השמות של בנות אגממנון שמופיעים כאן קשורים בשלטון (מופיעים בהם השורשים: תמיס, דיקה, אנאקס, שהכרנו כבר), מה שמרמז אולי על היותם שמות סמליים, מסורתיים, ולאו דווקא תיעוד אמין של בני משפחתו של דמות אגממנון הסטורית כלשהי; מצד שני, אגממנון, כפי שהוא מתואר כאן, מאוד מקובע על ורגיש לסוגית היותו מלך המלכים, וקל להאמין עליו שייתן לשלוש בנותיו שמות כאלו. 3. בהרעפת המתנות המוגזמת הזו, אגממנון לא רק מוכיח את נדיבותו ורצונו לפייס את אכילס, אלא גם מביע את היותו מלך המלכים, כלומר את עצם עליונותו, דרך הנתינה האדירה הזו. 4. גם הוא מסכם את נאומו באזכור "חמתו" של אכילס, שהיא זו שמנסים לשכך. מבחינת אגממנון, ברור שזה עסק – אגממנון מציע מתנות פיוס, ואכילס חדל מזעמו, כלומר חוזר לשדה הקרב. 5. הוא מוסיף שרק האדס אינו סולח ואינו מרחם לעולם, ושלכן הוא שנוא (עדות מעניינת על היחס של בני הזמן להאדס). 6. בסוף הנאום הוא מוסיף, קצת בחולשה, נדמה לי, מין טיעון פורמלי – "אני המלך הגדול, ואתה אמור להישמע לי, וחוץ מזה אני זקן ממך" – שאמור היה, מבחינת הסדר החברתי, להיות בעל תוקף, אך ברור שאינו עושה רושם על אכילס (שכבר הצהיר בשיר הראשון שהוא כופר בסמכותו של אגממנון). 7. בכל נאומו הארוך, נמנע אגממנון במובהק מהזכרת שמו של אכילס: הוא קורא לו "הגיבור האחד" בתחילה, ומאותו רגע משתמש רק בכינויים רומזים של גוף שלישי וכו'. (גם דוד בן-גוריון נהג כך, בסרבו להזכיר את שמו של מנחם בגין.)	[הרשימה השנייה וסוף נאום אגממנון]	137–161
מרגיז הארץ הוא, כזכור, פוסידון, אל הים, שנחשב אחראי גם על רעידות האדמה. איאקוס הוא אביו של פלאוס, כלומר סבו של אכילס.	מרגיז הארץ; נכד איאקוס	183–184
המירמידונים הם העם אשר מוביל אכילס בשדה הקרב. פרישת אכילס מהמלחמה, פירושה הטבעי הוא גם פרישת אנשיו, וכך יושבים כולם בחוסר מעש במאהל ליד אניותיהם.	המירמידונים	185
אאטיון הוא, כזכור, אביה של אנדרומאכה, אשת הקטור. בשיר הששי שמענו אותה מספרת שאכילס הרג את כל בני משפחתה, ושרק הקטור נותר לה בעולם. אכן, אכילס הוא שהחריב את עירו של אאטיון, היא העיר תבאי אשר בקיליקיה (באסיה הקטנה, לא רחוק מטרויה), ולא העיר תבאי הידועה (של אדיפוס) באיזור בויוטיה, ביוון היבשתית, והנבל שעליו הוא פורט עתה נלקח מהשלל שנטל בתבאי.	עיר אאטיון	188
כלומר פויניקס ואיאס, ולפניהם אודיסאוס.	שניהם	192
מצד אחד, הוא מניח שהם באים כי מצבם קשה (והרי הוא ממתין כבר כמה ימים להגשמת משאלתו בידי זאוס), אך מצד שני, אינו מוותר על גינוני הכנסת האורחים המסורתיים.	[ברכת אכילס]	197–198
יש כאן סתירה מסוימת: בשורה 193 כתוב שהמשלחת נכנסת, ועכשיו כתוב שאכילס מכניסם אל האוהל. אפשר לנמק זאת כהדגשה, או כהכנסתם לחלק פנימי יותר באוהל, לאחר שרק התייצבו בפתח. יש חוקרים שמסבירים את הסתירה כטעות של המשורר, כלומר כבלבול בין סצינה טיפוסית של שליח והודעה לבין סצינה טיפוסית של הכנסת אורחים.	אל תוך אהלו	199
לא ברור מדוע המלח קדוש. ייתכן שבשל תפקיד שהיה לו בטקס הכנסת אורחים, ואולי בשל סגולתו המשמרת (מזון).	מלח הקודש	214
חזרה מדויקת על הנוסחה משורות 91–92.	[נוסחה]	221–222
פויניקס אמור להיות ראש המשלחת, כפי שמינה נסטור, אך אודיסאוס מחליט להקדימו ולפתוח בדברים, כנראה מתוך בטחון ביכולת השכנוע העדיפה שלו, הנחוצה כל-כך לנוכח המצב הרגיש.	רמז איאס לפויניקס	223
נאום זה של אודיסאוס אל אכילס נחשב ע"י חוקרים מסוימים, עוד מימי קדם, לַטוב שבנאומים ההומריים מבחינה רטורית, כלומר מבחינת מבנה ואמצעי שכנוע.	[על נאום אודיסאוס]	225
אודיסאוס משבח את אכילס על שקיים מנהג הכנסת אורחים כדין. גם השבח עצמו הוא קיום המנהג כדין.	[נאום אודיסאוס]	225–227
אודיסאוס פותח ישר בתיאור הבעיה: הטרויים מתקדמים, האכיים לא יכולים להם, ונראה שזאוס נוטה להם חסד. בשורה 237 אודיסאוס מתייחס במפורש לברקים שראינו בשיר השביעי, ומפרשם נכונה, כנטיית זאוס לצד הטרויים.		228–246
כזכור, על האכיים עבר לילה קשה במוראל שפוף, בעוד שהטרויים ישבו סביב מדורות בהרגשה טובה, וחיכו לעליית הבוקר כדי לחדש את המלחמה.		240
לב דבריו של אודיסאוס: קומה! אם כן, הוא קורא לאכילס להיחלץ לעזרת רעיו בשעתם הקשה, כלומר למלא את תפקיד הגיבור המושיע. הוא מקפיד להימנע מהזכרת המריבה עם אגממנון, ולו במלה, בניסוח בקשתו עד כה.		247–248
כלומר, אם לא תבוא לעזור, תתחרט על כך ותצטער בנפשך, אך אז יהיה מאוחר מדי.		249–250
לאחר שהניח את הבקשה המפורשת לפני אכילס, מחזק אודיסאוס את הבקשה בטיעונים משדלים.		252
פתיה היא ארצו של אכילס		253
ברוב טאקט, מעלה אודיסאוס את ההשערה שאכילס שכח את עצת אביו, ולא שהוא מתעלם ממנה במודע.	שכחתם	259
עכשיו מעלה אודיסאוס את הצעת הפיוס של אגממנון, כחיזוק ולא כעיקר התחינה שלו בפני אכילס, שהתבססה על רגשותיו לאכיים, על תאוותו לתהילת הנצחון על הטרויים, ועל אזכור אביו. הוא אף חוזר על ההתניה – בתמורה לשיכוך חמתך, אגממנון מציע את כל הדברים להלן. אולי נבון יותר היה להציע את כל המתנות מאגממנון כמחווה, ולקוות שאכילס יבין מה מצופה ממנו לבד, ולא לומר את הדברים מפורשות.		260
אודיסאוס חוזר על עסקת הפיוס של אגממנון, כמעט מלה במלה, כמקובל באפוס.	[רשימת המתנות]	264–299
לאחר רשימת המתנות, אודיסאוס לא ממתין כלל לתשובת אכילס, אלא ממשיך מיד כאילו ברור שאכילס יסרב. כנראה שלאודיסאוס ברור שתוכן הרשימה לא משנה כלל, כי זעם אכילס לא ישכך בשלב זה בזכות עוד שפחה או עוד עיר, והוא פירט את הרשימה כדי לא לבגוד בתפקידו כשליח, אך אין לו כל ציפיה שהיא תהא משכנעת. זה מתבטא במיוחד בביטוי "אותו ואת כל מתנותיו", שכאילו נאמר מפי אכילס ממש. במקום זאת, אודיסאוס עובר לטיעון בעל סיכויים טובים יותר: מצוקת רעיו האכיים, והציפיה לתהילת עולם על הריגת הקטור.	[סוף הנאום]	300–306
כלומר, חף מהעמדת פנים	ערם יהא לבבי	309
אכילס מסביר מה שורש הענין מבחינתו: הוא לא זוכה להערכה שלה הוא ראוי, על אף ש"לא נח", כלומר נלחם ללא הרף (בשעתו).		316–317
לא בכדי ציין אגממנון שלא שכב עם בריסאיס (בת-בריסס) – הנה אנו רואים שזה מטריד את אכילס.	ישכב שם אתה	336
אכילס מכריז שהוא אוהב את בריסאיס ושמבחינתו היא שקולה לאשה חוקית. תהינו על כך בשיר הראשון.		342–343
ברור שאכילס עוקב אחר מצב המלחמה.		346–351
שתהיה יפה, ושתהיה מוכשרת במלָאכות הנשים.	[תכונות האשה]	389–390
היא פיתו, היא דלפי, עיר מקדשו הגדול של אפולון.	בפיתון	405
כלומר, אם פרחה נשמתו, אם מת. היוונים ראו את השפתיים כגדר, שאמורה למנוע מלים נמהרות, למשל. כאן הכוונה פשוט לפריחת הנפש בעת המוות.	עברה את גדר שפתותיו	408
אנו מגלים שאכילס בהחלט זוכר את נבואת תטיס על שני הגורלות האפשריים שלו, ואף נראה שהחליט לוותר ולהפליג, כפי שתטיס רצתה.	[דברי תטיס]	410–416
אכילס בעצם שולח מסר ממריד לאצילים האכיים – עזבו את אגממנון וחזרו לבתיכם.		421–425
הקשר המיוחד של אכילס ופויניקס מובהר בדברי פויניקס, מיד להלן.		427
כלומר, לאחר שפויניקס הצעיר ישכב איתה, הפילגש תבחל באמינטור הזקן. מוטיב הבן השוכב עם פילגש אביו הוא טיפוסי (וגם בתנ"ך: ראובן, אבשלום), ואין ספק שהומרוס שיבץ כאן תבנית של סיפור עממי: קללה, גירוש, עלייה לגדולה במקום אחר – כולם מוטיבים עממיים.	ונמאס בעיניה הזקן	452
האֵרִינִיוֹת, the Furies.	אלילות הנקמה	454
לאחר שהזכיר לשומעים את סיפורו, והפעיל גם זכרונות מרגשים כלפי אכילס, שוטח פויניקס את תחינתו המעשית.		496
העברה של תכונות המתחנן לתחינה עצמה: המתחנן, לפי התיאור הזה, אינו עומד על רגליו, מקמט את מצחו במאמץ, ואינו מעז להביט ישר נכחו.	[תיאור התחינות]	503
פויניקס נוקט קו הפוך מזה של אודיסאוס – הוא מדגיש את מתנות אגממנון כסיבה טובה לחדול מן הזעם, בעוד שאם לא היו מוצעות הללו, אלא רק שוועת האכיים היתה על הכף, לא היה מצפה מאכילס להתרצות. הוא אף מדגיש שהזעם מוצדק ומובן, ואיש אינו נוטר לאכילס על כך [יש להניח שזה לא נכון, ושלא רק אגממנון כועס על אכילס, אלא גם רבים מן האכיים, ובוודאי שפשוטי העם, אך אותם אין מחשיבים].	[תחינת פויניקס]	515–523
כדרכו של נסטור, ובהיות פויניקס ישיש בעצמו, גם לו יש סיפורים להמחשת דבריו. עלילת קאלידון קשורה במחזור מיתוסים אחר; הסיודוס חילק את המיתוסים לארבעה מחזורים: מחזור טרויה, מחזור תבאי, מחזור קאלידון, ומחזור יולקוס. הומרוס שומר על הנושא של טרויה, אך מנצל הזדמנויות כגון אלו כדי להפגין את היכרותו עם המחזורים האחרים. עלילות קאלידון מתרחשות שניים-שלושה דורות לפני דור מלחמת טרויה. האייטולים הם חלק מהקואליציה של אגממנון, והם נזכרים בשיר השני. קאלידון היא עירם. הקורטים מופיעים רק בהקשר הזה, ועירם קרובה לקאלידון אך לא ידוע עליהם דבר מעבר לכך.	[סיפור מלאגרוס]	527–599
כמו בסיפור נישואי פלאוס, שבו שכחו להזמין את אריס, ואגדות עמים בכל התרבויות (למשל, הפיה הרעה שאינה מוזמנת בסיפור "היפהפיה הנרדמת"), גם כאן מופיע מוטיב זה, והפעם הנעלבת היא ארטמיס, הבתולה הפראית, אלת הציד והטבע הפראי. היא נעלבת על שאוינאוס (אינס, אצל טשרניחובסקי), מלך האייטולים שבקאלידון, לא זבח לה כראוי. אופייני לדת עממית להסביר כך מִפְגָעִים: את המגיפה בשיר הראשון הסבירו בכעס של אפולון, ואת השתוללות חזיר הבר בסיפור זה, בכעסה של ארטמיס.	[מוטיב האלה הנשכחת]	534–537
כלומר, פויניקס מסביר את הסיבה למלחמת הקורטים באייטולים: לאחר הציד המוצלח בצוותא, בהנהגת מלאגרוס בן אוינאוס, שגם הרג את חזיר-הבר הקאלדוני, התגלעו חילוקי דעות בקרב קואליצית האנשים, וספציפים בין הקורטים לאייטולים, על ה"שלל", כלומר על גוויית החזיר ועורו. עור ושיני חזיר בר נחשבו לאוצר מכובד והרואי ביותר (קסדתו של אודיסאוס מעוטרת בשיני חזיר בר), וחזיר-הבר הקאלדוני הוא יצור מפלצתי במיוחד, ולכן הכבוד שנובע מההחזקה בשייריו גדול במיוחד, ושווה מלחמה, כנראה.		547–549
חוקר בשם הובאלד הציע בזהירות שאולי יש כאן משחק צלילי של היפוך עם פאטרוקלוס – כפי שמלאגרוס פורש מן הקרב ונח עם אשתו קלאופאטרה, כך אכילס פרש מן הקרב ונח עם רעו פטרוקלוס.	קלאופטרה	556
כלומר אידאס, נאלץ לאיים בקשתו על אפולון כדי שיניח לבתו, מרפסה, אמה של קלאופטרה, אשת מלאגרוס.	והוא	559
אלקיונה היתה אשתו של קֵאוּקְס, מלך טראכיס, שבדרום תסאליה (בצפון יוון). יום אחד קאוקס יצא להפלגה אל דלפי, כדי לברר מה עלה בגורל אחיו (או מסיבה אחרת; יש מסורות שונות). אלקיונה התחננה אליו שלא ייצא, או שייקח אותה עמו, אך הוא סרב, ויצא. אלקיונה שפכה דמעות כה רבות על החוף, עד שהתעלפה. ספינתו של קאוקס נטרפה, והוא מת בהתחננו להרה שתאפשר לאלקיונה לראות את גופתו ולדעת מה עלה בגורלו. הרה נעתרת לו, ושולחת לאלקיונה חלום (דרך היפנוס, ובנו מורפאוס) שמופיע בדמות קאוקס ומספר לה על מה שקרה. היא יורדת לחוף ומוצאת את גוויתו, בוכה, ומטילה את עצמה אל המים. אך אז הופכים אותה האלים לציפור, וגם את קאוקס המת הופכים לציפור חיה, ושניהם מאז חיים מעל המים, וכשיש ימים של רוגע בים, קוראים להם ימי אלקיונה. מכאן גם שם השלדג באנגלית (halcyon), וגם הביטוי halcyon days, במובן של ימי רוגע ושלווה (בד"כ בעבר).	אלקיונה	561
סיפורו של פויניקס דחוס מאוד, ולא ברור כאן מה טיב האנלוגיה שהוא עורך עם סיפור אלקיונה.		564
זה סיומה של הטבעת שהתחילה בשורה 556 – כל הטבעת עסקה בתיאור אשתו של מלאגרוס, קלאופטרה.	עם אשתו	565
מלאגרוס זועם על אמו, משום שקיללה אותו; היא קיללה אותו, מתברר עתה, משום שהרג את אחיה. אין רקע נוסף לסיפור, ולא ברור מי היה אחיה ומדוע הרג אותו מלאגרוס. יש להניח, אפוא, או שאחיה נלחם לצד הקורטים משום מה, או שמלאגרוס הרגו בשגגה.		566–567
אלתאיה דופקת על האדמה כדי לקרוא לאלי השאול ולמשוך את תשומת לבם.		568–569
יש לקרוא "כדי שישלחו"; גוון התכלית מובע ביוונית בפועל שתורגם כ"כרעה".	ושלחו	570
כאן או כינוי אחר לפרספונה, או שם לרוח כלשהי שמשרתת את האדס ופרספונה.	אריניס	572
קטע זה מזכיר מאוד את שיחת הקטור ואנדרומאכה בשיר הששי, על גורל בני העיר הנכבשת.	[דברי קלאופטרה]	590–594
מלאגרוס יוצא לפעולה רק כשהמצב נואש לגמרי (העיר כבר בלהבות) ואשתו מזכירה לו מה עומד לעלות בגורלם עוד רגע. לא האשכרים והמתנות, ולא התחינות, שכנעו אותו.	הזדעזע לבו, וימהר	595
כאן העוקץ של סיפור פויניקס: בסופו של דבר מנעו האיטולים את כל המתנות והכיבודים ממלאגרוס, משום שלא נענה לתחינותיהם, ולפיכך לא ראו עצמם חייבים לו את הצלתם, כי בסופו של דבר פעל רק כשהיה חייב להציל את עצמו.	בלי שכר	599
פויניקס מפרש את מוסר ההשכל: כדאי לך, אכילס, לצאת עכשיו להילחם, ולזכות בכל המתנות. אם לא תצא עכשיו, תצא אחר-כך, ובלי מתנות, וכבודך יפחת, כפי שהיה במעשה מלאגרוס. יצוין, שהאנלוגיה מתאימה גם להמשך, בלי שהתכוון פויניקס: אכילס מסרב להצעתו, ויפעל בסופו של דבר (בשיר הששה-עשר) רק כשתובערנה ספינות.	[מוסר ההשכל של פויניקס]	600–605
אכילס דוחה את תחינת פויניקס לגמרי, ומכריז שאינו זקוק לכיבודי אגממנון, ושכבודו רב גם כאן, בספינות.		607–610
על אף שתחינת פויניקס לא הצליחה להכריע את הכף, ברור שהשפיעה על אכילס וריגשה אותו: הוא מפציר בפויניקס להפסיק לומר דברים כאלו.	לבי אל תעכר	612
הטון של השורה הזו פתגמי גם במקור, והוא מעין העמדה של פויניקס במקומו; הוא הרי יועצו ומלווהו של אכילס, ולכן לא ראוי לו לשרת את אגממנון על חשבון האינטרסים של אכילס.		615
לא נראה שאכילס רציני בענין השיבה לפתיה. הוא מנפנף בזה בילדותיות מסוימת, אך לא נראה שהקדיש לכך מחשבה רצינית, וסביר יותר לייחס לו הבנה שמקומו עם האכיים, לפחות עד שהמלחמה תסתיים, איתו או בלעדיו. ואם ניקח את נבואת תטיס בחשבון, הרי שבכך שלא חזר לביתו לחיי נועם נשכחים, הכריע בעצם לטובת מוות עטור תהילת עולם.	אם נשוב	619
ברומזו לפטרוקלוס להציע את מיטת פויניקס, אכילס גם מעביר מסר ברור אך מנומס לאורחים: הראיון תם, אין על מה לדבר עוד.	וירמז	620
איאס מסביר שאפילו על רצח ניתן לכפר בכסף, ואת הזעם יש להפסיק כשהתנהגות הצד השני מצדיקה זאת: כשרוצחים למישהו את בנו או את אחיו, הרוצח (מכה נפש) משלם כופר, וגם "זה" שרצחו לו מוותר על זעמו, "כי קיבל הכופר". הוא מתעלם ממשמעות לקיחת האשה מבחינת הכבוד, שלא לדבר על רגשותיו של אכילס כלפיה, ומתייחס לענין ברמה הכמותית: לקחו לך אשה? ניתן לך שבע עכשיו!		632–635
כאן פונה איאס פתאום אל אכילס. דרמטית, אודיסאוס, הכרוזים, ואיאס יוצאים מאוהל אכילס, ואיאס פונה אל אודיסאוס בדברים, ובנקודה זו, הוא כאילו מסתובב לאחור ופונה אל אכילס. מענין גם שכאן הוא מייחס את קשיות הלב למעשה האלים, וקודם לאכילס. נראה שבעיניו בהחלט אכילס אחראי לדבר, ובשורה זו מדובר במטבע-לשון שהמשורר משתמש בו בשם איאס מתוך הרגל.	אפס את לבך	636
יוצא שאיאס, למרות דבריו המיואשים, שוטח בכל זאת תחינה קצרה שאינה מחדשת דבר, אך מתמקדת בשני ענינים: הנשים כמוקד הפיצוי, ומצוקת האכיים כמחיר הזעם.		638–642
על אף שדברי איאס יצאו "מרוחו" של אכילס, הוא לא יכול לקבל אותם.		644–645