הערות לאיליאדה, שיר עשירי

מאת אסף ברטוב

הקדמה

על השיר העשירי יש מחלוקת עתיקה: עוד בימי קדם סברו שאינו חלק מהאיליאדה המקורית, ושהוא תוספת של משורר אחר, אולי מתקופת פֵּייסִיסְטְרָאטוֹס באתונה (המאה הששית לפנה"ס). מעבר להיותו אפיזודה בקישור רופף לעלילת האיליאדה הגדולה, "האשימו" את השיר בחולשה סגנונית, מבחינת הלשון האפית (וזה פחות מורגש בתרגום של טשרניחובסקי, ששומר על אחידות הסגנון), ומבחינת הקומפוזיציה (ובמיוחד הקצב של החצי הראשון של השיר). כמו כן, חוקרים רבים קבעו שהשיר לוקה גם בחולשה תֵּמָטִית, שכן הוא מתאר מעשים בלתי-הֵרוֹאִיים בעליל מצד האכיים, שאינם מתאימים לרוח האיליאדה ככלל.

סבורים, אפוא, שמדובר בתוספת מאת משורר שהכיר את המסורת האפית הקדם-הומרית – סימילות, נוסחאות, וכו' – ויצר לפיה, אך לא השכיל לאמץ את סגנונו הספציפי של "הומרוס" עצמו.

הערה	מלה	שורה
צערו ורגשתו של אגממנון מדוּמים לגחמות זאוס כאֵל הרקיע. רבים סבורים שזו סימילה חלשה ולא מוצלחת, ורואים בה חיזוק לסברה שמחבר השיר הזה אינו "הומרוס", כלומר אינו מחבר שאר האיליאדה.	[סימילה]	5–10
המדורות שהודלקו בשיר השמיני; אנו עדיין בעיצומו של אותו לילה.	המדורות הרבות	12
כאן מתחילה מגמה של שינוי ביחס המשורר אל אגממנון: תיאור זה של אגממנון מתלבש משווה לו הוד ושגב, וכך ימשיך המשורר להתייחס אל אגממנון עד שלב מסוים, כפי שנראה בשיר הבא.	[אגממנון מתלבש]	21–24
...	[רעיון המרגל]	38–41
שוב, התייחסות של אגממנון להבטחה שניתנה לו בחלומו בשיר השני, והופרה, כפי שאמר בשיר הקודם. התייחסות כזו, אגב, מראה שמחבר השיר הזה "עשה שיעורים", כלומר טרח לחבר את האפיזודה שהוא מספר למה שקרה לפניה, לפחות ברמזים.	הפך לב זאוס	45
אגממנון אף מעלה השערה לגבי סיבת הפיכת לבו של זאוס: ודאי העדיף את קורבנו של הקטור על קרבנות אחרים. זה עוד חיזוק לקביעה שלנו מן השיר הקודם (ר' הערתי לשורה 21 בו) לפיה אגממנון לא חושד כלל שזאוס הוליך אותו שולל בכוונה תחילה.	קרבנו של הקטור	46
אגממנון מזכיר לנו את מעשי הקטור המופלאים, שעשו שמות באכיים. על אף שגבורות הקטור לא פורטו בשיר השמיני במיוחד (לא ניתנה לו "ארִיסְטֵיאָה" כמו שניתנה לדיומדס בשיר החמישי), קראנו תיאורים קצרים אך מאדירים שלהן בשיר התשיעי (בתיאור מצוקת האכיים) ועתה כאן.	[מעשי הקטור]	47–52
כזכור, כשנסטור מינה את השומרים ללילה זה, שלח איתם גם את בנו תרסימדס (שיר תשיעי, שורה 81)	גם בנו שם	57
...	[שאלת מנלאוס]	61–63
עדות לנוהג האצילים זה אל זה בצבא המיקני: אזכור שם האב ושם "בית המשפחה" (ה-genos) מעיד על הכרה בערכו של האדם, ויש להניח שהאצילים המיקנים היו רגישים ביותר לכבודם ולגינונים כאלו. ייתכן שאפשר לראות בכך למידה של אגממנון משגיאותיו בעבר, כגון המִפְקָד הלא-מוצלח שלו (ה-epipolesis) בשיר הרביעי.	כנהו בשם אביו	68
אגממנון מביע חשש שהשומרים נרדמו על משמרתם, ומציע שנסטור והוא ירדו לבדוק אותם. קודם לכן נאמר לנו שאגממנון מבקש לטכס עצה עם נסטור לגבי הקרב למחרת, ולא התרשמנו שהוא מודאג ממצב השמירה; מבקרים שונים מצאו בכך פגם, טעות של המשורר. אך אפשר גם לנמק את אי-ההתאמה: ייתכן, למשל, שזו תואנה של אגממנון כדי להקים את נסטור ממשכבו ולפתוח איתו בשיחה תוך כדי בדיקת השומרים. וייתכן שהיות שאגממנון כה מודאג מן המצב, תוך כדי שהלך אל נסטור, נתקף באמת חרדה לגבי מצב השמירה.	ושנה לא תקפתם	99
עתה אגממנון הוא שמעלה את שאלת המודיעין, ואף מוסיף חשש מפורש: שהטרויים ינקטו, באופן חריג, במתקפת לילה.	היודעים אנחנו מה-שיחם	100–101
בן פילס (פילאוס) הוא מֵגֵס; איאס המהיר אינו "איאס הגדול", כלומר איאס בן טלמון, אלא האיאס השני, והמהירות מאפיינת אותו.	בן-פילס; איָס המהיר	110
משום מה, רואה נסטור לנכון להשמיץ את מנלאוס, כאילו הוא מותיר את כל מלאכת ההנהגה לאגממנון. נראה שזו התרפסות בפני אגממנון, והיא מחשידה את הקטע ב"אי-הומריוּת", שכן ככלל הומרוס נמנע מלהציג את מנלאוס באור שלילי, ואף מלהציג את נסטור כמתרפס עד כדי כך. השומע, כמובן, יודע שמנלאוס לא ישן, אלא כבר מסתובב במחנה ומבצע בדיוק את מה שהציע עתה נסטור, היינו, לקרוא לאיאס ואידומנאוס.	[השמצת מנלאוס]	114–118
כינוס מועצה נחשב למלאכה קשה, והפועַל היווני מתאר עמל קשה או נשיאת סבל.	לעמול אצלם	118
מבט נדיר אל היחסים בין שני האחים, דרך עיניו של אגממנון.	לעתים קרובות יפגר	121–123
משפט קשה; יש להבין: "אין בין הארגאים איש שלא יישמע למנלאוס, כשיצווה דבר או יקרא למועצה."	בארגאים אין איש	129–130
הוא אודיסאוס	בנו של לארטס	137
תגובת דיומדס מעט קומית, וגם היא אינה אופיינית להומרוס, או מתאימה במיוחד לאפיון דיומדס עד כה. דיומדס כאילו מתלונן-בצחוק על פעלתנותו הבלתי-נלאית של נסטור.	[דיומדס מתעורר]	164–167
נראה שנסטור בכל זאת לא השתכנע שמנלאוס יצליח להעיר ולהביא את מגס ואת איאס, משום שהוא מטיל את המשימה על דיומדס, ואכן, דיומדס, בשורה 179, מצליח להביאם.	קומה העירה	175
המשורר מדגיש שהשומרים ערים ולא נמים, כמין תשובה לחשש שהעלה אגממנון בשורה 99.	אין איש אשר ינום	181–182
כלומר, את השומרים על משמרתם, לא את המנהיגים, שהם נושא הסימילה. ואולי ב"מנהיגים", הכוונה למנהיגי המשמר, כלומר לבנו שלו תראסימדס, שנשלח לפקד על המשמר בשיר השביעי.	לראותם	190
ניסוח קשה של טשרניחובסקי: הכוונה היא "כשעברו את התעלה שאותם הם כרו [קודם לכן]".	התעלה כרוה	198
נסטור מציע לשלוח מרגל, שיאזין לשיחת הטרויים או יחטוף חייל מאצלם. הוא מבטיח למתנדב שני דברים: אשכר כבוד (כבשה שחורה וכו'), ושם עולם (תהילה).	[הצעת נסטור]	204–217
ושוב, האכיים שפופי-המוראל לא נענים לאתגר המסוכן, ושתיקה מביכה משתררת.	החרישו	218
ושוב, דיומדס מציל את המצב...	דיאומדס	219
גם המצב של אפס מתנדבים ולאחר מכן ריבוי מתנדבים מוכר לנו כבר, ממעמד חיפוש המתנדב לקרב הביניים עם הקטור.	נכספו רבים	227
אגממנון שוב מופיע כמגונן על מנלאוס, והוא מודאג מכל סיכון חריג שמנלאוס עשוי ליטול על עצמו. אי לכך, הוא מעדיף שדיומדס יבחר לעצמו בן-זוג מאשר להטיל פור או לתת לנסטור להכריע, מתוך הנחה (נכונה, כמתברר) שמנלאוס אינו הבחירה הטבעית מצד דיומדס.	כי דאג לאיש מנלאוס	240
גם באיליאדה נרמז שאודיסאוס חביב על אתנה, בשל היותו איש תחבולות וחוכמת מלחמה. אך באודיסיאה, מטבע הדברים, זוכה מערכת היחסים ביניהם לפיתוח משמעותי, והם לא רק נפגשים ומדברים כמה פעמים, אלא אתנה מביעה חיבה ורוך של ממש כלפי אודיסאוס, ואף מלטפת אותו ממש.	פלס-אתנה היא אהבתו	245
דיומדס אמנם מזכיר את אומץ לבו של אודיסאוס, אך הסיפא של דבריו מסגיר את הנימוק האמיתי: אודיסאוס נבון ורב-תחבולות; דיומדס סומך על כוח-זרועו שלו, ולכן אינו בוחר באיאס, למשל, ולעומת זאת מעונין בתבונתו ותכסיסיו של אודיסאוס לצדו, ובהם הוא מוצא בטחון רב.	[הנימוק לבחירת אודיסאוס]	245–247
עוד דוגמה לדיגרסיה הומרית: המשורר הזכיר את הקובע, אז זו הזדמנות טובה לספר את המסורת עליו. ראינו זאת גם בסיפור מטה אגממנון.	[סיפור הקובע]	266–271
הנה עוד אזכור של פרשת טידאוס (טידס) בתֵבּי, שראינו כבר פעמיים, הראשונה שבהן היא נזיפת אגממנון בדיומדס בשיר הרביעי.	[תפילת דיומדס לאתנה]	285–291
התבאנים. קאדמוס הוא האב המייסד של העיר תבאי.	בני קאדמוס	288
במקביל לתכנית נסטור לרגל אחר הטרויים, מחפש הקטור מתנדבים טרויים למשימת תצפית על האכיים. סימטריה כזו ראינו גם כשהגו שני הצדדים במקביל את רעיון שריפת החללים, בשיר השביעי. גם הקטור מבטיח למתנדב שני דברים: אשכר כבוד (מיטב הסוסים האכיים), ושם עולם (תהילה).	[הקטור מחפש מתנדבים]	303–312
דולון מתואר כמכוער או מעוות; הגיבורים ההומריים כולם נאים וחסונים, ותיאור כזה הוא חריג ביותר. ראינו רק טיפוס אחד שתואר כבעל מראה שלילי (הרבה יותר מדולון), והוא תרסיטס "הפטפטן", חייל פשוט, שהחציף פנים (ואמר דברים נכוחים!) לאגממנון, בשיר השני. יש לדבר חשיבות בהמשך.	מושחת-התואר	316
ציון עובדה זו מכין אותנו לסוף מר לדולון, ומטרים את רעיון השכול של אביו.	בן יחיד לאביו	317
דולון מודיע שרוחו מעודדת אותו לצאת, אך דורש שהקטור יישבע שייתן את האשכר, ואף מפרט את זהות הסוסים שיינתנו, כדי שלא יהא מקום לפרשנות – סוסי אכילס – ללמדנו שכפי שדיומדס הפגין בקיאות בענייני הסוסים בטרויה, מכירים הטרויים ויודעים על סוסי אכילס הפלאיים.	[נאום דולון]	319–327
הקטור נשבע כאילו בחוסר ברירה, ובלי שאר-רוח. השבועה כמעט היסטרית, קצרת-רוח. באופן בולט, הוא נמנע מלחזור על הפרטים שהזכיר דולון, כלומר על ההבטחה שיינתנו לו סוסי אכילס.	שבועת הקטור	329–331
לא ברור לאיזה מובן כיוון המשורר: הקטור נשבע שבועת-שווא, כלומר לא התכוון לקיים את שבועתו. הקטור נשבע בכנות, אך לשווא, שכן דולון לא יזכה לשכר המובטח.	ויישבע לשווא	332
הומרוס נוהג לוותר על אפקט ההפתעה המוחלטת, כלומר שנגלה יחד עם דולון שלא יזכה לשוב, תמורת אפקט ההטרמה הטראגית: הוא מודיע לנו מוקדם, בניד-ראש, שדולון לא יזכה לשוב, ומאותו רגע אנו מלווים את דולון בנשימה עצורה, יודעים שייכשל, ושואלים את עצמנו איך ייכשל, מידי מי, ועל אף הכל, באופן אירציונלי, תוהים אם ייתכן שלא ייכשל בכל זאת. האפקט הזה יוצר מעורבות של השומע לכל אורך האפיזודה, בניגוד להפתעה, שפועלת את פעולתה רק ברגע התרחשותה, ואולי משום כך מעדיף אותו המשורר.	אפס לא זכה	337
ובדיוק לאחר ש"תפס" את השומע בסיפור דולון ובגורלו, אוחז המשורר בכדור הראשון שזרק לאוויר – משימתם של אודיסאוס ודיומדס – שכאילו הוקפא עד עכשיו, ומחזיר אותו לקדמת הבמה, כשברור שהסיפורים מתחברים עתה.	הרגיש בו אודיסס	340
ללמדנו, שהחיילים נהגו לבצע פעולות פרטיות באישון לילה, כדי לבזוז שלל שטרם נלקח.	אם ספינותינו...	341–342
אודיסאוס מפגין את ראיית הנולד שלו, הבלתי-אופיינית לגיבורים ההומריים, ומתכנן מראש מה יעשו אם יתברר שהאיש מיטיב לרוץ.		346–348
כלומר, לא שם לב, בלי לתת דעתו עליהם.	חסר-לב	350
מן הערה חקלאית של המשורר, שכפי שראינו אוהב להכניס את עולם הטבע והמשק לשירתו דרך דימויים ודיגרסיות. הערה כזו מוסיפה לו כבוד, משום שהוא מפגין הבנה בתחום מלאכה מעבר לשירתו. השירה האפית הגדולה "מעשים וימים" מאת הסיודוס, בערך בן זמנו של הומרוס, עוסקת רובה ככולה בחכמת החקלאות ומלאכות המשק השונות.	כי טובים פרדים...	352–353
דולון עוצר ומתאר לעצמו שאלו טרויים שקוראים לו לשוב ממשימתו. נראה שזה רגע של הארה פסיכולוגית מעניינת של דולון: הוא התנדב, ודברי הקטור עוררו אותו לפעולה, אך למעשה הוא חושש מאוד לחייו ומפחד מן המשימה, ולכן ממשאלת לבו הוא מניח שמדובר בטרויים שיבשרו לו על ביטול המשימה: כך ישוב ללא סיכון חייו, ויזכה לפחות בכבוד על שהתנדב והיה מוכן לסכן את חייו כשכולם שתקו. בנוסף, טעותו בזיהוי מעצימה, כמובן, את הטראגיות של גורלו.	[דולון עוצר]	355–356
בסימילה זו הכלבים הם חיות חיוביות, אציליות, שעוסקות בפעילות אצילית (ציד). את הצד השלילי של הכלב ראינו כמה פעמים, החל מהעלבון "עין-כלב" שמוטח בעת מריבת אגממנון ואכילס בשיר הראשון, וכלה בדברי הלנה בשיר הששי, שקוראת לעצמה "כלבה" (במקור; טשרניחובסקי מתרגם "חצופה").	כאותם שני כלבים	360
דיומדס לא מנסה להרוג אותו, אלא להפחיד אותו בלבד בהטלת החנית: זה מעשה בלתי-אופייני לגיבור הומרי, אחד מרבים בשיר הזה.	לא הכה באיש במתכוון	372
גם דולון נוהג באופן בלתי-הרואי: הוא מתחנן על חייו, כפי שראינו את אדרסטוס מתחנן בפני מנלאוס בשיר הששי (ש' 45–50).	[תחינת דולון]	378–381
לא במובן של תרמית כאן, אלא במובן של "אל אסון".	שולל הוא הוליכני	391
אודיסאוס רב-המזימות מחייך לנוכח הרטוריקה הפשוטה ששבתה את לבו של דולון, שמוצג באור פאתטי על שחשב שיש לו סיכוי כלשהו לזכות בסוסי אכילס.	וחייך בדברו	400
אודיסאוס ספֵק מנחם וספק לועג לדולון על משאלתו הנאיבית, בהסבירו כמה נפלאים ממנו אכילס וסוסיו.		401–404
אודיסאוס רואה בדולון הזדמנות לאסוף את המידע שיצאו להביא.		405–411
בני הברית לא נלחמים על הבית, ולכן פורשים בסוף יום קרב לישון, בניגוד לטרויים המודאגים.	נשיהם וטפם	422
דולון לא מצפה שיאמינו לו סתם; הוא מזמין אותם לבדוק את דבריו, כדי שיזכה בחייו.		444–445
דיומדס חושף בפני דולון את מצבו, כמעט בשמחה לאיד. מאוד לא הרואי ולא אופייני, לא לדיומדס ולא לאף גיבור הומרי. אפילו אגממנון שהרג את אדרסטוס לאחר שמנלאוס נטה לחוס עליו, לא התעלל בו כך.	[נאום דיומדס]	447–453