הערות לאיליאדה, שיר אחד-עשר

מאת אסף ברטוב

הערה	מלה	שורה
טיתונוס הוא בנו של לאומדון, אביו של פריאמוס. הוא נחטף לאולימפוס בידי אאוס, אלת השחר, להיות לה לבן-זוג. לכך מתכוון הומרוס. המיתוס על טיתונוס מורכב יותר, על אף שהומרוס לא משתמש בו: בהגיעם לאולימפוס, מיד עלתה בעית היות טיתונוס בן-תמותה, ולכן ביקשה אאוס מזאוס אלמוות עבורו, כמקובל, וזאוס העניק לה את מבוקשה. ואולם, אאוס שכחה לבקש עבורו נעורי נצח, וכך, לאחר כמה עשרות שנות אושר, הלך טיתונוס והזדקן ונחלש, עד שאאוס רחקה ממנו והותירה אותו סגור בחדר, מדבר אל עצמו ורפה-אברים מכדי לזוז.	טיתונוס	1
זהו היום החמישי ללחימה שהתחילה בספר השני (לאחר המגיפה). הוא היום הארוך ביותר באיליאדה, והשמש תשקע בו בשיר השמונה-עשר.	להביא את האור	2
לא ברור מהו "האות למלחמה".	האות למלחמה	4
כבר קראנו אזכור למיקומה של ספינת אודיסאוס לאורך החוף, ומלומד בשם Cuillandre טרח ושחזר את סדר האניות כפי שהוא עולה מן האיליאדה, והנה הוא, מימין לשמאל: אכילס–פודארקס–מנסתאוס–מגס–איאס המהיר–דיומדס–אאוריפילוס–אודיסאוס–נסטור–אגממנון–מנלאוס–אידומנאוס–איאס בן טלאמון.	והיא באמצע	6
כזכור, מוראל האכיים שפוף ביותר לאחר כשלון המשלחת אל אכילס, והלילה מורט-העצבים שעבר עליהם.	רוח גבורה	11
תחילת סצינת ההתחמשות המפוארת של אגממנון. סצינות כאלו אופייניות במיוחד לשירה האפית, וניתן למוצאן גם בשירות אפיות אחרות, כגון שירת רולאן.	וילבש גם הוא	16
מלך קפריסין, בעל עושר אגדי. זה האזכור הבודד המפורש לקפריסין באיליאדה.	קינירס	20
במקור קפריסין; השם התנ"כי "כפתֹר" מתייחס כנראה לקפריסין, וטשרניחובסקי בחר לתרגם כך.	כפתור	21
המשורר מאדיר את אגממנון: הנה יצא שמעו של המלך הגדול אפילו עד קפריסין הרחוקה, והמלך העשיר של קפריסין רצה ביקרו ונתן לו מתנת קסניה.	[מתנת קינירס]	20–23
נחשים	דרקונים	26
היא מדוזה, בעלת שיער הנחשים, שהרג פרסאוס.	גורגו	36
שיאה של ההתחמשות, ושיא של הדר לאגממנון!	רעם הרעימו	45–46
נראה שהכוונה כאן אינה מטאפורית, כלומר לגשם של דם ממש – שיא של החצנה של גורליות היום. נראה שלא רק בעיני שני הצדדים, אלא גם בעיני זאוס, מדובר ביום מכריע למלחמה.	טל נוטף דמים	54
אין זה אותו אקמס התראקי, שאת דמותו לבש ארס בשיר החמישי, ושנהרג בשיר הששי (שורה 8).	אקמס	60
אזכור תמציתי ביותר של מפקדי הטרויים, לשם הסימטריה. במודגש אין סצינות התחמשות שלהם כאן.	[מפקדי הטרויים]	56–60
הקטור סובב בכל שורות צבא טרויה, מפגין את נוכחותו ומעודד את אנשיו, לקראת ההכרעה.		61–66
סימילה של הלוחמים כקוצרים באויביהם. הדימוי כפול: מצד אחד שתי שורות של קוצרים מתקדמות זו לעבר זו, ומצד שני, הטרויים משולים לחיטה שקוצרים האכיים ולהיפך.	[סימילה]	67–71
המחשבה על מנוסה, שמביאה איתה אסון, לא עלתה בדעתם, כל-כך מסורים לקרב היו.	לא זכר איש מנוסת כליון	71
כלומר, "כאיש אחד", בשורה אחת יציבה, ראש ליד ראש, נלחמו.	מספר אחד וראשים אחדים	72
המשורר מעיר שהאלים נמנעו מהתערבות בקרב הפעם, ממלאים אחר פקודת זאוס (וראו תגובת זאוס להפרת פקודתו ע"י הרה ואתנה, בשיר השמיני). "כל האלים" כאן מתעלם מן האלים שתומכים בטרויה, וראינו ניסוחים כאלו גם קודם.	[מעשי האלים]	74–79
תיאור מצמרר של זאוס, מתבודד ומשקיף על הקטל בשדה טרויה.	[זאוס המתבונן]	80–83
המשורר משתמש בתיאור זמן מורחב, מפותח כמו סימילה. זו דוגמה נוספת לנטייתו לשלב חומרים מחיי השלום והמלאכה בשירת המלחמה שלו, והפעם בצורת תיאור זמן. יש כאן גם מבנה השהיה: לאורך השורות הללו, אנו סקרנים לדעת מה קורה בעת הזו, ואכן, לאחר התיאור המפורט, מגיע משפט עיקרי בעל עוצמה דרמטית: האכיים מבקיעים את שורות הטרויים הסדורות. זה סותר את הציפיה בעקבות מה שנמסר מן האלים: הם מאשימים את זאוס בכך שהוא רוצה לחון את הטרויים, ואנו מצפים שאכן הטרויים יזכו לנצחון (מה גם שאכילס טרם שב לשדה הקרב), ואולם המשורר מתחיל לתאר דווקא תנופה אכיית.	[תיאור הזמן]	86–91
חוד החנית של התנופה האכיית הוא אגממנון, וכאן מתחיל החלק המעשי של האריסטיאה שלו, שהתחילה קודם בתיאור המאדיר של התחמשותו.	ראשון הסתער	92
כלומר, מחויר, באזול הדם.	חזם מופיע ומלבין	100
אגממנון הורג שני בנים של פריאמוס, אחד מהם (אנטיפוס) אפילו בן מהקאבה, אשתו.	זרע פריאמוס	102
עוד סימילה של אריה, מפוארת במיוחד, לתיאור נחישותו ולהטו של אגממנון.	[סימילה]	113–120
תיאור נהדר של רגע קשה לצמד טרויים, של אובדן שליטה על הסוסים, לנוכח התפרעותו של אגממנון.		127–129
תחינה כזו ראינו כבר קודם, מפי אדרסטוס ומפי דולון.	[תחינה]	131–135
אזכור נוסף של המשלחת לטרויה של מנלאוס ואודיסאוס, לדון בהחזרת הלנה בדרכי שלום. המשלחת הוזכרה בשיר השלישי, אך אינה מתוארת באיליאדה.	[המשלחת לטרויה]	139–141
קטע מעבר, להזכיר לנו שעדיין סוער הקרב מסביב, ואין אגממנון היחיד שהורג בטרויים, שנמצאים במנוסה ובמבוכה כללית.	[תיאור כללי]	150–153
עוד סימילה אדירה לגבורת אגממנון, שמסתיימת בשורה המצמררת על הדיות והנשים, שכבר ראינו.	[סימילה]	155–162
זאוס דואג שהקטור לא יגיע למגע עם אגממנון, כי אינו רוצה להפסיק את התנופה האכיית לעת עתה מחד, ואינו רוצה שהקטור ייהרג מאידך.		163–164
המשך מוטיב האריה, הפעם במרדף אחר הפרות (שוב הטרויים מדומים לחיות נטרפות וחלשות).	[סימילה]	172–177
זאוס מזהיר את הקטור לא להשתתף בקרב כל עוד אגממנון משתולל, אך אומר לו שימשיך לעודד את אנשיו להילחם; ולכשייפצע אגממנון ויעלה על רכבו, יתהפך מהלך הקרב, ויזכה הקטור להחזיר את הקרב משערי טרויה אל ספינות האכיים.	[זאוס מזהיר את הקטור]	187–194
הלילה, כזכור, נקרא קדוש ואלוהי.	מחשכי הקודש	194
המשורר כאילו משנס מתניים לפרק נוסף באריסטיאה של אגממנון ("חש להיות ראשון", ש' 217), ושב ומבקש השראה אלוהית מן המוזות (Invocation).	[אינבוקציה]	218–220
אפיון מפורט של יריבו הבא של אגממנון, כולל הפרט הנהדר שהוא הוזעק להגנת טרויה ממקום מושבו (תראקיה), ממש מחדר הכלולות שלו.	[איפידאמאס]	221–231
תיאור אשתו שנשארת בבתוליה משלים את הפרט שהוטרם לפני תיאור הקרב.	[בתולי אשתו]	242–243
להדגשת היותם אחים מלאים, מאותה אשה.	בן אמו	250
קל לדמיין את הכאב הנורא של פצע כזה, כשהחנית חודרת את המרפק, וברור שאגממנון מנוטרל מלהילחם מרגע זה.	[פציעת אגממנון]	252–253
שעתו היפה של אגממנון: על אף הפציעה הנוראה, הוא ממשיך להילחם (אולי בזרועו השניה), הורג את קואון שפצע אותו כך, ואף ממשיך אחר-כך.	[גבורת אגממנון]	255–261
כאבי אגממנון העזים מדומים בסימילה נהדרת לצירי לידה של אשה.	[כאבי אגממנון]	269–272
גם בנסיגתו, אגממנון הרואי לגמרי, שופע מנהיגות, ולאחר שהפגין גבורה ודוגמה אישית, הוא קורא לרעיו להמשיך את המלאכה. כך נשלמת האריסטיאה של אגממנון. טשרניחובסקי נוקט בכוונה בניסוח שיעלה בדעת כל קורא עברי את מות אחאב.	[נסיגת אגממנון]	273–283
הקטור זוכר מה שניבא זאוס, ונכנס לפעולה		284
אם האכיים מדומים בעקביות לאריות, הופך עתה הקטור לצייד...	סימילה	292–293
אחת המחרידות שבסימילות ההומריות	סימילה	305–308
כמונו, אודיסאוס שואל את עצמו מאין יבוא עזרם של האכיים, ומיד חושב על דיומדס, כמובן.	[דברי אודיסאוס]	312–315
דיומדס משיב במרירות שהוא מוכן להילחם, אך הוא הולך ומכיר במשקל המכריע של גזירת האלים בקביעת מהלך הקרב, והוא פסימי.		318–319
אעפ"כ, דיומדס ואודיסאוס מסתערים, ובשורה 320 מודגש שדיומדס הורג אדם כמעט תוך כדי שיחה עם אודיסאוס. ייאושו שקט ומדוד, לא היסטרי כלל.	[דיומדס ואודיסאוס]	320–335
המשך משחק הסימילות: הקטור דוּמָה לצייד שצד חזיר או אריה, והנה השניים מדומים לחזירי בר שמתנפלים על כלבי הציד (הטרויים שהקטור עודד)	סימילה	324
על שם עירו פרקוטֵה, שעל ההלספונטוס.	הפרקוטי	329
המשורר מעיר שזאוס צופה בכל זה, ובכוונה דואג שיישמר שיווי משקל לזמן מה. הערה מרירה מאוד מצד המשורר, לדעתי, שמשובצת באמצע תיאור הקטל כחיזוק למוטיב-העל של האיליאדה, מוטיב משחק האלים בגורלות בני-אדם.	[הערת המשורר]	336–337
הקטור סופג זעזוע ממכת החנית בקסדתו, והוא חסר אונים לזמן מה. דיומדס רוצה להתקדם ולגמור את מה שהתחיל.		356
שוב, דיומדס מביע את הבנתו שהכל תלוי ברצון האלים; אם "ייחלץ" לעזרתו אל, לא במובן הפיזי, אלא במובן שירצה בהצלחתו, דיומדס יוכל להרוג את הקטור.	אם אך יש	366
בלית ברירה, מוותר דיומדס על הקטור וחוזר לעיסוקו הקודם: ביזת שריונו של אגסטרופוס, שהרג בדיוק לפני שהופיע הקטור.	ויפרק	368
מאבותיו הקדמונים של עם הטרויים; על-שמו נקראת העיר איליוס.	אילוס	372
פאריס פוגע בעקבו של דיומדס, פגיעה מכאיבה ביותר בלי ספק, ומיד מתהלל בה. ראינו גם את פאנדארוס הטרויאני מגיב כך על פגיעה מוצלחת של קשתו. בסוף דבריו הוא מדמה את דיומדס לאריה מול כבשים בעצמו, כלומר גם הדמויות הפועלות תופסות את הקרב בעזרת דימויים כאלו, כמו המשורר.	[פאריס]	378–383
נאום נהדר של דיומדס, שמבטא נאמנה את רוח הגיבור ההומרי.	[תגובת דיומדס]	385–395
כלומר, אוכלי הנבלות יהיו רבים מהנשים שיתאבלו על מותו. עלבון צורב.	ורבות הדיות ועצמו ממספר הנשים	395
זה היה נאום נהדר, אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד...	[נסיגת דיומדס]	399–400
אנו רגילים כבר לחוסר האונים האכיי, וראינו שורות דומות לזו כבר כמה פעמים; אך תמיד היה זה דיומדס שהציל את המצב והניע את האכיים לשוב לפעולה, והנה כאן דיומדס נסוג, ואז מביא המשורר את תיאור האכיים אחוזי הפחד. מאין תבוא הישועה עתה?	אין איש, כי אחזם הפחד	402
אודיסאוס, כתמיד, חושב על הנולד, ודואג למקרה שיישבה. הנושא טרי במיוחד בזכרונו לאחר מה שעשה עם דיומדס לדולון בשיר העשירי.	אם ילכדוני אותי לבדי	405
הקוד ההרואי מנצח. מתחילה אריסטיאה קצרה של אודיסאוס.		407
המשך סימילות האריה, החזיר, הצייד, והכלבים.	סימילה	414–418
אודיסאוס, בעורמתו, מאיים על סוקוס ומפחיד אותו, ובינתיים מתאושש מעט מהמכה שספג ומכין את מכתו שלו. כשסוקוס מסתובב, אודיסאוס מכה אותו.	[איום אודיסאוס]	441–445
גם אודיסאוס מתפאר, אך בניגוד לפאריס, אודיסאוס משכיל לעשות זאת רק *אחרי* שהרג את יריבו.	[אודיסאוס מתהלל]	450–455
כאן הסימילה מסתבכת מעט: אודיסאוס מדומה עתה לצבי פצוע, אך פצוע מיד צייד, והטרויים שמקיפים אותו מונמכים מאוד בהיותם מדומים לשועלים אדומים, שמנצלים את חולשת החיה הגדולה ונסים לכל עבר כשמגיע האריה (האכיים שנחלצים לעזרתו). הסימילה בכל זאת קצת מבולבלת, משום שאין נמשל ראוי לאריה שאוכל את הצבי, אלא במובן פיגורטיבי, כאילו האריה (האכיים) אוסף את הצבי (אודיסאוס) אל קרבו, כלומר בחזרה אל חיק המחנה האכיי.	סימילה	474–481
עוד רגע מביש לטרויים: איאס רק קרב, אפילו לא הסתער לעברם, והם נפוצים לכל עבר.		485–486
הטרויים מדומים לעצים יבשים, לבוץ ולרפש.	סימילה	492–495
ומה עם הקטור? המשורר מסביר: הקטור לא ידע, כי הוא עסוק בקרב באגף אחר. אך גם *אנחנו* לא ידענו! לא ידענו על האגף האחר, ולא ידענו שבאגף ההוא עושים חיל נסטור ואידומנאוס – הם בעצם לא היו חלק מאין-האונים שתואר קודם לכן. כדרכו, עובר המשורר אסוציאטיבית לתיאור הנעשה באגף ההוא, לאחר אזכורו המבריק.		497–501
כפי שמסביר אידומנאוס, פציעת מכאון היא ענין חמור, משום שהוא מומחה הרפואה (הפרימיטיבית ביותר) של האכיים. כפי שראינו, שאר הלוחמים נוהגים סתם לתלוש חצים וחניתות מגופם. מכאון יודע לעשות זאת במינימום נזק, ויודע את חוכמת העשבים והתרופות הפרימיטיביות.	תולש החצים ושם סמי רפאות	515
כוונת המקור: נסוג (צעד אחר צעד).	מחליף לאטו ארכובה בארכובה	547
סימילה מעניינת: איאס כחמור, הטרויים כנערים שלא יכולים לעקשנותו.	סימילה	558–562
המשורר מטרים את קצו המר של פטרוקלוס, ורומז לכך כבר כאן. כאן, ברגע יציאתו מן האוהל כשאכילס מזהה את נסטור ומי שנדמה לו כמכאון, מתחילה התנועה של פטרוקלוס לעבר שדה הקרב.	תחילת הרעה באתו	604
נסטור מסדר לעצמו אריסטיאה משלו בשיר הזה...	[עלילות נסטור]	669–762
זוכרים? כל הסיפור הזה היה חלק ממשאלתו של נסטור לחידוש נעוריו...	אולם אכילס	763
לאחר שהוא דוחק בפטרוקלוס לשכנע את אכילס לשוב לקרב – נסיון שאפילו נסטור עצמו רואה כנדון לכישלון – הוא מציע תכנית חלופית: שפטרוקלוס יוביל את המירמידונים בקרב, תוך שהוא עוטה את שריונו ונשקו המוכרים של אכילס, *כדי* להוליך שולל את הטרויים.	[הצעת נסטור]	796–800
הקנטאורים היו פראים ומרושעים. רק כירון היה קנטאור חובב-תרבות, חכם ברפואה ובמוסיקה, ותקופה מסוימת שימש מחנכו של אכילס.	הצדיק בכל הקנטאורים	832