הערות לאיליאדה, שיר ארבעה-עשר

מאת אסף ברטוב

הערה	מלה	שורה
אגממנון מתייאש לגמרי, ומציע טקטיקת נסיגה.	[נאום אגממנון]	65–81
אפילו אודיסאוס, שתמך באגממנון בעבר, מתנער ממנו ברגע זה לנוכח ההצעה המבישה.		84
אגממנון מבצע פניה חיננית לאחור, מנסה לפייס את אודיסאוס, ובה-בעת מודה שאין לו מושג מה לעשות עכשיו. זהו עוד שפל מנהיגותי של אגממנון.		104–108
דיומדס, כרגיל, תופס יוזמה.		109
דיומדס רואה לנכון לבסס את תוקף עצתו בייחוסו הרם. המשורר מנצל את ההזדמנות לסטות מן הנושא לסיפור שושלת, כמנהגו.		112–127
פוסידון מצטרף אל המלכים, בדמות זקן.	המרעיד ארצות	135–136
פוסידון מנבא לאגממנון בלשון ברורה את חורבן טרויה, ואף מציין שאגממנון יזכה לראות זאת במו עיניו. (אך יש לזכור שגם זאוס הבטיח לאגממנון נצחון, בחלומו, והוליך אותו שולל.)	[נבואת פוסידון]	144–146
הרה מטכסת עצה, ובוחרת בתכסיס העתיק... כזכור, בשיר השמיני היא ביקשה מפוסידון להתערב, אך הוא נחרד וסירב להפר את פקודת זאוס. הרה עצמה ננזפה ונסוגה באותו שיר. והנה, במקביל להחלטתו של פוסידון להתייצב לימין האכיים בכל זאת, לנוכח מצבם הנואש, נרתמת גם הרה לפעולה, אך הפעם נוקטת תכסיס מחוכם, במקום להצטרף אל שדה הקרב. הוגים שונים, וביניהם כסנופאנס ואפלטון, הצביעו על קטע זה (עד תום סיפור הפיתוי) כדוגמה להשפעתה המשחיתה וחסרת-העכבות של השירה.		159–165
אולי רמיזה לסיפור משפט פאריס: המסורת מספרת שחגורתה של אפרודיטה היתה הפריט האחרון שהסירה מגופה, ושפאריס נמלא פליאה וחשק למראהּ.		214–217
היפנוס, התגלמות השינה. הוא "שליט על-כל-בני אדם ואלים", משום שכולם זקוקים לשינה.	שר של שינה	231
היפנוס מזכיר להרה שהוא כבר הסתבך בגללה בעבר כשהרדים את זאוס; הוא רומז לסיפור הראקלס, שאחרי שכבש את טרויה (ר' הערה על דברי טלפולמוס בשיר קודם), עורר עליו את זעמה של הרה, שרצתה להרדים את זאוס (אבי הראקלס) כדי שלא יפריע לה לנקום בו.		249–261
הרה מפעילה את קסם האשה גם כדי להבטיח את עזרתו של היפנוס. שלוש הכריטות היו אלות חן, שידועות יותר בשמן הלאטיני: הגראציות.		267–269
היפנוס ממתין לרגע הרצוי, ובינתיים עוטה צורה של ציפור דמוית ינשוף (וזו תחפושת הולמת להיפנוס, שכן הציפור ישנונית במהלך היום) בהמשך, הערה משונה מצד המשורר, שמציינת שני שמות לציפור שאת צורתה לבש היפנוס. לעתים נוהגים המשוררים האפיים לציין "שמות אלוהיים" לדברים, כדי להדגיש את השראתם האלוהית, שהיא שמאפשרת להם לדעת כיצד מכנים האלים דברים שבני אדם מכנים אחרת. במקרים אחרים, הערה כזו היא התייחסות לקיומם של שני שמות לדבר כלשהו, והנמקה לריבוי הזה באמצעות ייחוס אחת החלופות ללשון האלים. ישנם פרשנים שסבורים שמדובר ברמיזה מתוחכמת ביותר: ישנה אגדה על נערה בשם קומְבֵּה או כ'אלקיס, אשר הפכה לציפור. כך יוצא שהיפנוס מתחפש לציפור שהיתה פעם אדם, עובדה שידועה רק לאלים, כפי שהוא עצמו אינו ציפור, אך בני אדם לא יכולים לדעת זאת.		290–291
בתשוקתו כי רבה, מנסה זאוס להחניף להרה בכך שידגים לה עד כמה הוא חושק בה כעת, אפילו יותר משחשק בכמה מהנשים הנחשקות ביותר שאיתו בגד בהרה. הוא מפגין חוסר-רגישות תהומי, כמובן, ועל חוצפה כזו הרה היתה עושה בו שפטים במצב אחר. האם תצליח להבליג הפעם?	[קטלוג הנשים (המקוצר) של זאוס]	317–327
אל דנאיה בא זאוס כגשם מוזהב, והיא ילדה לו את פרסאוס, הגיבור שהרג את מדוזה.	דנאיה	319
היא אירופה, שזאוס לקח לכרתים בדמות פר. זה מיתוס שמסביר את הולדת מינוס, מלך כרתים, וגם את חיבתם של הכרתיים לפרים.	בת-פויניקס	321
אל סמלה בא זאוס במרכבת אש, והיא נשרפה למוות לאחר המשגל; זאוס נטל מבטנה את העובר וגידל אותו בתוך ירכו שלו עד שבשל להיוולד – העובר היה האל דיוניסוס, ומשום כך אומרים עליו שנולד פעמיים. אלקמנה מתבאי היא אמו של הראקלס.	סמלה; אלקמנה	323
דמטר ילדה לזאוס את פרספונה.	דמטר	326
אחת מהאלות החביבות על זאוס למשכב; ילדה לו את אפולון וארטמיס. זה אולי האזכור הכי מקומם מבחינת הרה, כי לטו היא אולי הקרובה לה ביותר במעמדה (בת-אלמוות אולימפית וכו').	לטו	327
הרה אינה מגיבה על העלבון הלא-מכוון של זאוס, אלא רק מביעה קושי פרקטי: אי-אפשר להתעלס על ראש ההר, לעין כולם. באודיסיאה (שיר שמיני, ש' 266 ואילך) מסופר כיצד נתפסו ארס ואפרודיטה בערש אהבתם, והיו למשל ולשנינה בעיני כל האלים, שהתאספו בשקיקה לראות ולצחוק על הזוג האומלל.	[תשובת הרה]	330–340
זאוס מרגיע את הרה ומבטיח שיזמן עננים שיכסו אותם מעין רואה, ואפילו הליוס – השמש בעצמו – לא יראה אותם. אולי אירוני הדבר, שבגלל העננים הללו, כלים בידיו של זאוס, נופל זאוס בפח. וכפי ש"חשקו התלקח בקרבו וילט בינתו הישרה" (ש' 294), כך מליט זאוס את עצמו ואת הרה בעננים, ולרעתו הדבר.		342–345
בהתמוטטות הקטור מפגיעת האבן שזרק בו איאס יש אולי השלמה של הדו-קרב ביניהם שהופסק בשיר השביעי, שגם בו היתה יד איאס על העליונה; גם שם התמוטט הקטור.		418–420
עוד דוגמה לאדם שמקבל את שם הנהר שלידו נולד, בדומה לחלל האיליאדה הראשון, סימואיסיוס.	סטניאוס	443–445
כלומר, איאס מעמיד פנים שאינו בטוח במי מדובר, כדי להכאיב לטרויים עוד יותר.	כי יפה הכירו	475
תרגום לא מוצלח של טשרניחובסקי: נכון יותר "נערי" או "צעירי".	זאטוטי	504
המשורר פונה עתה לתת-נושא חדש בשירתו, ומבקש לשם כך שוב השראה מן המוזות, כדי שלא יחטא לאמת, ויביא דברים כהוויתם. הנושא החדש הוא תיאור התנופה האכיית הגדולה, לאחר פציעת הקטור, והדיפת הטרויים מעם הספינות (שתתואר בשיר הבא).	פניה אל המוזות (אינבוקציה)	508–510
איאס בן טלמון (איאס הגדול) מוזכר ראשון, והכבוד מגיע לו, שהרי הוא זה שפצע את הקטור וגרם לנסיגת הטרויים (בעידודו האגרסיבי של פוסידון, כמובן).	איאס	511