הערות לאיליאדה, שיר שמונה-עשר

מאת אסף ברטוב

הערה	מלה/ביטוי	שורה
המשורר מצייר תמונה פאתטית בשורה אחת: אכילס משקיף על שדה הקרב ודואג לגורל פטרוקלוס. ספציפית, הוא חושש שפטרוקלוס עלול למות, והמשורר מציין זאת בהדגשה בביטוי הזה: "פן יקרה זה אשר (כך המשורר ואנו יודעים) כבר קרה". מיד אחר-כך, הוא נותן לאכילס לבטא זאת בקולו שלו.	יקרה זה אשר כבר קרה	4
קראנו כבר על ההעדפה ביחס לשאר בני האדם שמקבל אכילס מידי תטיס, אשר כוללת נבואות אמת. בשיר הקודם, בשורות 408–411, ציין המשורר שאת הידיעה בדבר מות פטרוקלוס, אותה דווקא לא סיפרה תטיס לאכילס. לעומת זאת, כאן נזכר אכילס בנבואה שעליה המשורר לא דיווח לנו קודם, לפיה בעוד שאכילס חי, ימות הלוחם המעולה ביותר בקרב המירמידונים. נבואה זו לא רק שלא נמסרה עד עתה, אלא סביר להניח שגם אכילס עצמו לא הצליח להבין אותה עד לרגע זה, שהרי הוא עצמו הלוחם המעולה בקרב המירמידונים, ואם כך כיצד יראה במותו של זה בעודו בחייו? עתה, בראותו את מנוסת האכיים, עולה הנבואה בדעתו והוא מבין שבכך שלא יצא עם פטרוקלוס ושאר המירמידונים נוצר מצב שהגיבור מבין המירמידונים הוא פטרוקלוס, וכך ייתכן שיחזה במותו.	[נבואת תטיס]	9–11
אכילס נזכר במרירות בפקודה שפקד על פטרוקלוס; לאחר שנזכר בנבואת תטיס, לבו כבד עליו והוא חושש מאוד לגורלו של פטרוקלוס, והרי ידוע לו שפטרוקלוס הפר את מצוותו והתרחק מן הספינות. את המילה שתרגם טשרניחובסקי כ"המעפיל" הייתי מתרגם "הנמהר" או "העקשן". אגב, אפשר לראות בנאום אכילס אל נפשו מבנה טבעת: ספינות – אסון – כפי שנובא – פטרוקלוס מת – ספינות.	הלא היו דברי	12–14
· בשורה 3 נאמר שאנטילוכוס מוצא את אכילס (תבנית מקובלת היא בסיפורים המסורתיים, שבתיאור מעשה שליחות מתואר גם עיסוק הנמען לפני קבלת השליח), אך אז המשורר מתאר בפרוטרוט את מחשבותיו ("ויאמר אל-נפשו"). לאחר כל התיאור הזה, כאילו לא נאמר כבר שאנטילוכוס מצא את אכילס, הפגישה מתוארת מהצד של אכילס: "עודו הוגה ומהרהר [...] והנה בא אנטילוכוס [...] ויגש". · חוקר הספרות הנודע, אריך אָאוּאֶרְבָּאך (Auerbach), בספר מפורסם בשם Mimesis, דן בפרק הראשון בטכניקה של הומרוס, ומציין שאצל הומרוס "אין רקע", כלומר אין ריבוד, או מונטאז', של שני עניינים או שתי סצינות אלו על אלו. אאוארבאך מדגים לפי סצינת הצלקת של אודיסאוס ב"אודיסיאה", ואני אדגים לפי מה שקראנו עתה: · על אף שלפי שורה 3 אנטילוכוס כבר הגיע אל אכילס, המשורר שוקע כולו בתיאור הרהורי אכילס, ובמהלך התיאור אין קיום ואין חשיבות לעובדה שאנטילוכוס כבר במחיצתו, והעיסוק טוטאלי עד כדי כך שהוא נדרש לחזור ולתאר את הגעת אנטילוכוס.	הנה בא	15–16
במקור היווני, הגלישה חריפה עוד יותר, ומפרידה בין המלים "בשורה" ל"רעה".	הבשורה...	18–19
במקור, השורה זהה לשורה 591 בשיר השבעה-עשר.		22
אפר מן המדורה אשר לפני האהל.	האבק המפוחם	23
מריחת הפנים באפר היא דבר נורא בעיני היוונים, השחתה ממש. יש כאן גם הטרמה של גורלו של הקטור.	וישחת	24
מנהג אבלות עתיק: הכאה על החזה.	מתופפות	30
כאן, כמובן, לא במשמעות של מוות, אלא של חולשה.	אבריהן הותרו	31
גם במקור אין להכריע בוודאות אם אנטילוכוס חרד לגרונו של שלו, או לגרונו של אכילס.	בגרונו	34
דומה שלא מקרי הוא שאכילס מקבל את הבשורה בשתיקה, ומשמיע קול רק לאחר שהנשים המלוות (שברור שקרבתן לפטרוקלוס פחות עמוקה ולכן הבשורה פחות כואבת) וגם אנטילוכוס מקוננים בקול.	נאנח מרה	35
נראוס הוא אביה של תטיס, והוא מן אל ים לא-אולימפי.	נריס	38
המשורר מתאר את תטיס פונה לאחיותיה ומתנה את אסונה, כדי להשמיע באוזנינו את הקינה שלה.	שמענה אחיותי	52
הכוונה היא "ליויתי אותו בצאתו" (saw him off). תטיס הרי הפצירה באכילס שלא יצא לטרויה. ויש בכך אולי גם פאתטיות של לקיחת אחריות מסוימת.	שלחתיו	58
תטיס מסבירה שכאילו לא מספיק שלא תזכה להקביל את פניו בשובו מטרויה (כלומר, הוא ימות בטרויה), גם בעודו בחייו הוא רווה סבל ומכאוב, וכפי שאין ביכולתה להסיר מעליו את גורל המוות שמצפה לו, אף אין ביכולתה למנוע ממנו את המכאוב הזה, הנוכחי. השורות האחרונות מדגישות את האכזבה שלה על כך ש"צרה ושבר באוהו", על אף ש"נמנע מבא במלחמה". (ראינו את תטיס מתאבלת על אכילס בסצינה הראשונה שלהם, בשיר הראשון (ש' 414–418)).	צרות תטיס	59–64
אכילס מצהיר במפורש שלמילוי בקשתו בידי זאוס אין עוד כל חשיבות לדידו; הכל תפל ומיותר אם אין פטרוקלוס עמו. יש הרואים בכך הוכחה להיות אכילס ופטרוקלוס זוג אוהבים ("אִם רָחֵלָה אֵינֶנָּה – / אֲנִי אָנָה בָא?" [ביאליק]), אך לדעתי דווקא אמירה זו אינה מכרעת, ובהחלט עולה בקנה אחד עם רעוּת וחיבה בסגנון יווני. אכילס אף מזכיר את הכלים הנהדרים, השריון והנשק, אשר נלקחו, באותה נשימה עם אובדן חייו של פטרוקלוס (בדומה לתביעה של אגממנון והיוונים להחזרת "הלנה וכל אוצרותיה"). הרכוש, כזכור, ממלא תפקיד מכריע לא רק בחיי היום-יום הקשים של התקופה המיקנית, אלא גם בתפיסות הכבוד והמעמד; לכן באובדן הכלים יש גם השפלה נוראה של פטרוקלוס עצמו, של אכילס (בתור רעו ומפקדו של פטרוקלוס, ואף בתור בעל השריון והכלים). על אף שהוא כורך את פטרוקלוס עם הכלים, אין לייחס לאכילס אבל על אובדן הכלים, אלא תחושת חרפה וזעם. עוד הצהרה מפורשת של אכילס היא שהוא יודע ומבין שלא יחזור מטרויה, מפני שעתה אין עוד כל התלבטות או ספק: עליו לנקום את מותו של פטרוקלוס, ודבר פרט להריגת הקטור במו ידיו לא ישביע את דחף הנקמה שלו. אפשר לראות איך בנאום הזה עצמו, חדל אכילס סופית מזעמו על אגממנון ועל האכיים, ואת מקום הזעם הזה תופס רגש חריף אחר: רגש הכאב, החרפה, ותאוות הנקם. יש שרואים בסצינה הזו מעבר מזעם אל זעם. לטעמי, אין דין הזעם של השיר הראשון עד השיר השבעה-עשר כדין תאוות הנקם של השיר השמונה-עשר עד סוף האיליאדה.	[נאום אכילס]	79–93
אכילס מפרט מדוע אינו חושש מהמוות שיבוא לו לאחר שיהרוג את הקטור; הוא רואה עצמו בן-מוות כבר עכשיו, על שהפקיר את פטרוקלוס ולא בא לעזרתו בשדה הקרב, כפי שהיה עושה בקרבות הקודמים שלהם, לפני המריבה עם אגממנון.	תשובת אכילס לתטיס	98–103
=במועצה. אכילס נזכר בהתנהגותו במועצה, ובכל ההשתלשלות של המריבה, וניחם בנפשו עליה.	בסוד-עם	106
כאן הפועל היווני מביע משאלה, כלומר יש לקרוא "מי ייתן ויאבד וגו'".	יאבד ונכחד	107
רגע יפה ומענין: אכילס מתאר את עליית המדון, החשק לריב, ומודה שבתחילה זה מתוק מדבש "בחדרו בלב-גבר" (היום היינו אומרים שהריב מלטף את האגו וכו'), אך מעיד בצער שאין להגביל את המדון, והוא מתפתח מעצמו למימדים שאחר-כך מתחרטים.	על המדון	107–110
משפט מבלבל מעט: הכוונה: "אז, כשאחזור לקרב, אגרום להרבה נשים להזיל דמעות, ואז הן תבנּה שאם נחסך מהן הסבל הזה עד עתה, הרי זה משום שלא השתתפתי בקרבות."		122–125
המשורר מיצה את הפוטנציאל הפאתטי של המעמד, לטעמו, ולכן הוא עובר הלאה, ולא מתעכב על סבלות תטיס; תטיס מבינה את החלטתו של אכילס ואפילו משבחת אותה, אף אם היא מצערת אותה, ומפנה עתה את מעייניה לשאלה הפרקטית של היעדר הנשק והשריון. תטיס מבטיחה להשיג שריון אלוהי מעשה ידי הפייסטוס, ובינתיים המשורר משהה את שיבת אכילס לקרב, גם כדי להעצים את המתח ברגע שיא דרמטי זה, וגם כדי "להספיק" לקשור כמה קצוות למען השלמוּת העלילתית.	[בקשת תטיס]	128–137
מעבר הומרי קלאסי.		148
יש כאן איזו סתירה לעומת סוף השיר השבעה-עשר, שבו סופר שמנלאוס ומריאונס נושאים את גווית פטרוקלוס. אפשר ליישב את הסתירה בהנחה הפשוטה שחלף זמן, והקטור הצליח לעצור את הנסיגה של מנלאוס ומריאונס, ועתה שוב נלחמים על הגוויה.		155
סימילה קצרה ותמציתית, בלי סיפור פנימי. אעפ"כ, היא מתאימה ביותר למצב, וכמובן ממשיכה את מוטיב האריה והרועים (והפעם הפוך!)	דומה לאריה	161–162
שורה זהה לשורה 373 בשיר השלישי.		165
על אף שנקט בתבנית ההשהיה שהזכרנו, בוחר המשורר לשלב אפיזודת קרב על גופת פטרוקלוס בהשתתפות אכילס, עוד לפני קבלת השריון החדש. החוקרים חלוקים בסיבה לשילוב הסצינה הזו. מבחינה "מימטית", כלומר משיקולי העולם המיוצג, אפשר להסביר זאת בכך שהרה לא יודעת על תכנית תטיס, ומעוררת את אכילס לפעולה בדרכה שלה. מבחינה אסתטית, המשורר משיג בכך את סילוק פרשת השגת הגוויה, כדי שיתאפשר נתיב ישיר יותר מרגע הצטרפות אכילס למערכה ממש ועד לדו-קרב הגורלי (ה-showdown), שלו ציפינו מתחילת היצירה, בין אכילס להקטור.	התערבות איריס	165–167
איריס מנסחת במפורש את הקוד ההרואי אשר מייחס קלון למי שמאפשר לגווית שותפו או רעו להיות מבוזה בידי היריב.	חרפה... קלון הוא לך	178–180
ברור לאכילס, ולכולם, שאיריס לא פועלת על דעת עצמה.	שלחך	182
רגע גדול לאיאס – אכילס עצמו מודה שיאה לו להשתמש בצינתו. ומצד המשורר, זו האדרה בלתי-רגילה של איאס, שהוצג גם קודם כמה פעמים כשני רק לאכילס בגבורתו ויכולתו.	צינתו של איאס	193
איריס מציעה לאכילס רעיון כמעט-אבסורדי: לצאת לשדה הקרב ללא נשק ושריון, ולקוות שעצם הופעתו הדרמטית של הגיבור האכיי הגדול תחריד את הטרויים.	[הצעת איריס]	197–201
אכילס, ייאמר לזכותו, לא מביע ספקות בתבונת הרעיון האלוהי, ו"קם והתיצב". מיד לאחר המעשה שלו, שהביע אמונה באלים, אתנה דואגת לתמיכה אלוהית במעשהו.	קם והתיצב	203
סימילה מעניינת: מראה האש האלוהית מעל אכילס, מדוּמה למשואות המצוקה של עיר נצורה.	סימילה	207–213
שוב דימוי לעיר נצורה, הפעם מבחינת קול זעקת הקרב של אכילס.	סימילה	219–220
לראשונה, הומרוס מתאר פאניקה שגובה קורבנות (שנרמסים או נדקרים בטעות). עד כדי כך, עלינו להבין, נבעתו הטרויים ממראה אכילס.		230
הערה פאתטית של המשורר, ואפשר לראות בה גם הד לרגשי האשם של אכילס.	הוא הוא	237–238
עוד התערבות בוטה של הרה, כדי לאפשר את הצלת גווית פטרוקלוס: הרה מקצרת את היום בכוח, כדי לגרום להפוגה בקרבות. מצד המשורר, אפשר לראות בכך פתרון (יש אף שיגידו מגושם או מלאכותי מעט) למעורבות של אכילס בקרב לפני קבלת השריון המובטח.		240
משפט זה פותח את קטע האבל על פטרוקלוס. המשורר צריך לחלוק לפטרוקלוס את הכבוד הראוי לפני שנוכל להתרכז בקרב הסופי, וגם אכילס עצמו חייב לבטא את אבלו עם השגת גופת פטרוקלוס, לפני שיפנה את כל מעייניו לנקמה. מדובר באבל ראשוני, בסיסי. בהמשך, בשיר העשרים-ושלושה, עוד נחזה במלוא ההדר והכבוד שחולקים האכיים לפטרוקלוס, בניצוח אכילס.	בכו	315
אכילס מדומה לאריה שכול: פיתוח נוסף של רעיון האריה המוכר לנו זה מכבר, ורמז לנקמה הנוראה שהוא מתכנן להורג פטרוקלוס, כלומר להקטור. יש כאן גם ייצוג של היחס האבהי של אכילס לפטרוקלוס, וגם הד להכאתו של אכילס על חטא: בדומה לאריה שהשאיר את גוריו ללא השגחה, הפקיר אכילס את פטרוקלוס בשדה הקרב. יש כאן גם הד לסימילה בשיר השבעה-עשר (ש' 133–137), שבה איאס מגן על גופת פטרוקלוס כאריה מגונן על גורו, ויש כאן אפקט טראגי: דימוי האריה המגונן על גורו נסוב כבר על גופת פטרוקלוס, ולא על פטרוקלוס החי, שעליו, חש אכילס, היה אמור להגן בעצמו.	סימילה	318–322
עיר בארץ לוקריס, שבה משל מנויטיוס, אבי פטרוקלוס.	אופואיס	326
עוד ניסוח של אחד המוטיבים המרכזיים באיליאדה: ההתנגשות בין תקוות האדם לבין רצון זאוס, או גזירת הגורל.	מחשבות בלב איש	328
הפועל שתורגם "שוחט" קשור ביוונית ספציפית לשיסוף הצוואר בבהמות. יש הרואים באיום זה הד למסורת על קורבן אדם בהלוויות גיבורים בתקופת הברונזה.	שוחט	336–337
המספר תשע נחשב עגול אצל היוונים בעת ההיא.	בן תשע	351
שוב, מעבר פתאומי, ללא הכנה.	וזוס	356
זאוס עוקץ את הרה וחושף את מודעותו להתערבותה. הטון הלגלגני מזכיר את חילופי הדברים ביניהם בשיר הרביעי (ש' 5–8, 31–67).	[נאום זאוס]	357–359
הרה מתגוננת בטיעון פשוט: גם בני-אדם מרעים זה לזה בכעסם, ואני, אלה נצחית ואשת ראש האלים, על אחת כמה וכמה שזכותי להרע למושאי כעסי. הומרוס, כזכור, אינו מזכיר במפורש את משפט פאריס (ר' רקע, הרצאת מבוא). מעבר להנחה המקובלת לפיה לא טרח להזכיר זאת שכן המיתוס היה מוכר לכל, יש המוצאים טעם להשמטה מכוונת של המניע לשנאתה של הרה לטרויים: שנאה אלוהית ללא מניע מעצימה את הטראגדיה של הטרויים, ותורמת למוטיב עליונות האלים על בני-האדם, שהם גם בני-תמותה וגם חסרי-ישע וחסרים ידע בדבר העתיד לקרות להם.	[נאום הרה]	361–367
כרגיל בסצינות ביקור והגעה, מתוארים מעשי הדמות בעת הגעת האורח.	מצאתו	372
הומרוס מדמיין חצובות שנעות מעצמן! הפאיסטוס שוקד על מוצרי מותרות ונוחיות לטובת האלים.	אופני הזהב	375–377
עד כאן הסצינה אופיינית לסצינת ביקור, אלא שכאן יש בעיה אסתטית: הפאיסטוס העמל על מפוחיו ומזיע מול תטיס כלילת-היופי והעדינות – אין זו סצינה ראויה לכבוד האלים ולרגישות האוזן היוונית. לכן מצילה את המצב אשתו:	ותגש עדיו	381
אשתו של הפאיסטוס במיתוסים רבים היא אפרודיטה, וכך גם אצל הומרוס באודיסיאה, בקטע שקראנו בהקשר אחר. אך כאן היה מביך להציב את אפרודיטה בהיכל הפאיסטוס, שכן אפרודיטה תומכת בטרויים, כזכור, ואילו הפאיסטוס ניצב לצד הרה ותומך באכיים, ולא עוד, אלא שתטיס באה כדי לבקש שריון חדש לאכילס, גיבור האכיים. על-כן, נמנע המשורר מאזכור אפרודיטה, ובוחר בכריטה (שוב, צורה נטויה, לפי המסורת הרוסית; מדויק יותר לתרגם את צורת המקור, כאריס), אחד מאלות החן (הגראציות, בשמן הלאטיני), שהוזכרו כבר בשירים קודמים. כאריס הוא מעין שם כללי לשלושתן, ומסורות חוץ-הומריות מתארות את הפאיסטוס נשוי לאגלאיה, צעירת הכאריטות. היא, אפוא, זו שמקבילה את פני תטיס ומקיימת מנהגי הכנסת אורחים, כיאה לחגיגיות המעמד, וכהעצמה של חשיבות השריון שיתואר בהמשך.	כריטה	382
הפאיסטוס מזכיר את החסד שעשתה עמו תטיס כשנפל מן האולימפוס. ר' תמונה. התיאור מרכיב מבנה טבעת: אלה הגיעה הצילה אותי הייתי סובל אלמלא תטיס ואאורינומה בת אוקיאנוס עשיתי להן תכשיטים ואוקיאנוס זרם רק תטיס ואאורינומה ידעו אשר הצילו אותי עתה תטיס כאן. ככל הנראה, הכוונה לנפילה שנייה מן האולימפוס, ולא לזו המוזכרת בשיר הראשון (שורה 590 ואילך), אשר נגרמה בשל צידוד הפאיסטוס באמו, הרה, כנגד זאוס. אז השליך אותו זאוס מן האולימפוס, ואנשי סינטיה טיפלו בו (ש' 594). כאן, לעומת זאת, מתאר הפאיסטוס נפילה בנסיבות שונות: הפעם אמו מתוארת כמרשעת אשר בוחלת במראהו הפגום, ומשליכה אותו מהאולימפוס, ותטיס ואאורינומה הן שסועדות אותו. חוקרים סבורים שאת הנפילה השנייה הזו בדה הומרוס לצרכים עלילתיים, בהמשך לסברה שבדה את כל אפיזודת השריון החסר לאכילס; סיפור הנפילה מסביר את המניע של הפאיסטוס להיענות בקלות לבקשתה של תטיס, כפי שגם להיענות זאוס בשיר הראשון יש רקע בחסד שעשתה עמו תטיס. הביטוי "זו בשת לא תדע" בא במקום הביטוי היווני "בעלת עין כלב", שפירושו חצופה, חסרת-בושה; בביטוי הזה בדיוק השתמשה הלנה בדברה על עצמה בשיר הרביעי, שם תרגם טשרניחובסקי "חצופה". הפאיסטוס נותן קרדיט גם לאאורינומה (ביוונית שמה מופיע לפני שמה המפורש של תטיס, בניגוד לתרגום שלפנינו), שהיא בת אוקיאנוס, ואֵם הכאריטות – כלומר חותנתו.	[הפאיסטוס ותטיס]	395–405
הפאיסטוס מסיר מעליו את זוהמת המלאכה, וכך נפתרת הבעיה האסתטית שבסצינה.	[רחיצת הפאיסטוס]	412–416
הומרוס מתאר מעין רובוטים! נערות עשויות זהב מעשה ידי הפאיסטוס, אשר משרתות אותו. גם במיתוסים יווניים אחרים יש פסלים נעים, ואף אפלטון מזכיר אותם, בדיאלוג מֶנוֹן, שבו מוזכרים פסלים של המהנדס המפורסם דאידאלוס, אשר היו "מתפרעים" אם לא היו ממוסמרים למקומם.	[נערות הפאיסטוס]	416–420
תטיס לא משיבה מיד לשאלתו הישירה של הפאיסטוס, אלא מתנה את אומללותה מנישואיה הכפויים. סכוליאסט עתיק העיר על השורות הללו: "המשורר הציג את האופי הנשי – היא לא עונה על מה שנשאלה, אלא מתנה את צרותיה". אך אפשר להיות יותר נדיבים מן הסכוליאסט, גם למין הנשי וגם לתבונת המשורר: תטיס לא רוצה ישר לנקוב במבוקשה, על אף שהפאיסטוס ביטא במפורש את חובו לה ואת רצונו לעזור, ומעדיפה ליצור קודם כל סימפתיה למצבה עוד לפני שתתאר את מצוקת אכילס. בדרך אגב מתגלה לנו עתה מצבו של פלאוס, ומתברר שחששותיו של אכילס היו מבוססים: הוא אינו מסוגל עוד לשלוט בכוחו, ויש סכנה ממשית שיקומו עליו שונאים מבית או מחוץ.	[תלונת תטיס]	429–435
התרגום מבלבל מעט: הכוונה לכך שהטרויים סגרו את האכיים במחנה שלהם, כלומר לחצו אותם עד הספינות; אין הכוונה לחסימה ימית.	סגרו	447
אין זה אפיתט רגיל, אלא תיאור ספציפי ומכוון של תטיס, כמובן. ו"ה אודן, בשירו "מגן אכילס", מזכיר את הכינוי.	לבני קצר-הימים	458
הטרמה טראגית: הפאיסטוס נענה לתחינת תטיס, ובאותה נשימה רומז שהשריון והמגן האלוהיים לא יוכלו להציל את אכילס מגורלו הקרב. בעצם גם תטיס יודעת זאת, וראה הכינוי "קצר-הימים", וכל המאמץ עתה הוא למען יזכה לפחות בתהילה שלה השתוקק מלכתחילה.	[תשובת הפאיסטוס]	463–467
גם המפוחים של הפאיסטוס אוטומטיים, ופועלים מעצמם, בהינתן הפקודה.	ציוה עליהם	469
כאן מתחיל התיאור המפורסם של מגן אכילס, אשר נמשך עד שורה 608; זהו תיאור שאין לו אח ורע ביצירת הומרוס, ואדון בו במרוכז בעל-פה ובעזרת תמונות המחשה. בהמשך הערות אלו אבאר רק מונחים או ביטויים מוקשים.	תחילת תיאור המגן	478
שמות עבריים של גופים שמימיים: כימה היא קבוצת הפְּלֵיאַדוֹת, עש היא קבוצת ההיאדות, אשר מרכיבות את ראש "השׁוֹר", וכסיל הוא אוריון. מאחורי כל השמות יש מיתוסים, כגון המיתוס על אוריון, הענק הצייד.	כימה ועש וכסיל	486
כלומר, שאינה שוקעת אלא תמיד נמצאת ברקיע.	שאיננה טובלת	489
המלה היוונית nymphe^ פירושה "כלה" אך גם "נערה בתולה". הכוונה כאן לכלה אחת ולבנות לוויתה, שאף הן nymphai (צורת רבות).	כלות	492
תרגום לא מדויק: מדויק יותר: "זה נשבע לפני העדה לאמור: הכל אני מוכן לשלם, וזה אומר: לא אקבל מאומה." כלומר, צד אחד מציע כופר נפש, והצד השני מסרב לקבלו, כלומר מתעקש על נקמת דם.		500
לא ארס ואתנה עצמם מובילים את הצבא, אלא צלמי זהב בדמותם, מעשי ידי אדם.	עשויים זהב	517
כאן, באופן חריג, מתוארים אנשים רוכבים על סוסים, ללא מרכבות.	עלו על סוסים	531
הפלגה פיוטית של טשרניחובסקי, כמובן.	קרן בן-שמן	541
כלומר שדה שניתן לעבד שלוש פעמים בשנה; שדה פורה ביותר.	שלוש פעמים	542
מלה שפירושה מיתר-עשוי-מעי-עז, אך גם דמות מיתית של זמר שהתחרה באפולון, ונרצח על-ידו בשל כך.	לינוס	570
את המלה khoros ביוונית אפשר לתרגם "מחול", אך כאן נכון יותר "רחבת מחול", וזה מה שעשה דאידאלוס לאריאדנה בקנוסוס אשר בכרתים.	מחולות	590–591
פורטרט-עצמי של הומרוס.	משורר אלוהי מזמר	604
החפזון שבו מתאר המשורר את יצירת שאר פרטי השריון ממחיש כמה חשוב לו למקד את תשומת הלב בתיאור המפואר של המגן, ואין הוא רוצה לגרוע מתשומת הלב שתמוקד בו בכך שיתאר פריטים אחרים בפרוטרוט.		609–613

• על המגן:
• מעשה ה-ekphrasis המפורסם ביותר בתרבות המערב. ekphrasis פירושו המילולי תיאור, אך הכוונה לתיאור מראה כלשהו במלים. כאן מדובר בתיאור מילולי של מראה המגן, המפורט והמורכב ביותר.
• איורים בקומנטאר עמ' 204–206
• מגן אכילס אינו מכיל מפלצות ומראות מבהילים, בניגוד למגן אגממנון (שיר אחד-עשר, ש' 31–40), שמטרתו להפחיד את היריב.
• אכילס בחר בתחילת השיר במוות עטור-תהילה, והוא יישא עמו אל הקרב על גבי מגינו תיאורים מרהיבים של כל מה שהוא מותיר מאחור: חיי קהילה, חקלאות, תרבות, נישואין, משפט, וכו'.
• קיצו של הקטור נכרך עם קיצו הודאי של אכילס
• אירוניה בין השריון האלוהי (יצירת אלמוות) לבין אנושיותו של אכילס.
• בכך שנתן לפטרוקלוס את שריונו, נטל אכילס על עצמו אחריות לגורלו, ולפיכך רובצת עליו עתה אשמת מותו. (נרמז, אולי, בשיר הששה-עשר, ש' 793–800)
• בעיית השריון האבוד ויצירת החדש היא ככל הנראה חידוש של הומרוס במסורת על טרויה, ומשמשת אותו כדי להספיק לפייס בין אכילס לאגממנון וכו' לפני הסתערותו על הקטור, וכמובן כדי לתאר את המגן.
• המסורת, ככל שניתן לקבוע, סיפרה שתטיס משכנעת את הפאיסטוס להעניק לאכילס שריון מעשה ידיו בעת צאתו לטרויה.
• הומרוס מעביר את בניית השריון של הפאיסטוס לשיר השמונה-עשר, אבל משאיר הד למסורת בכך שנאמר על שריונו של אכילס שאף הוא היה מעשה הפאיסטוס, שנתן אותו לפלאוס.
• בשל מהלך זה, עולה קושיה: לאחר מות הקטור, יש בידי אכילס שני שריונות מעשה הפאיסטוס. מן המסופר לאחר מכן על המריבה בין איאס לאודיסאוס על שריונו של אכילס, עולה כי היה אחד. כדי ליישב את הסתירה, יש להניח שאחד השריונות נהרס במהלך הקרבות. ואולם, השריונות בני אלמוות! דומה שהומרוס עצמו לא נתן את דעתו על הסתירה הזו. פתרון אחר יהא להניח שלנוכח השריון השני, הנהדר והמרהיב, המריבה היתה עליו בלבד, ושניהם לא אבו להסתפק בשריון הראשון, הפחות מרהיב.

מעניינת גם ההשוואה בין תיאור מגן אכילס אצל הומרוס לבין תיאור מגן אַינֵאַס אצל ורגיליוס, אשר מחקה את הומרוס במודע. ר' אַינֵאִיס, שיר שמיני, שורות 369–406, 608–731.