הערות
לאיליאדה, שיר עשרים
מאת אסף ברטוב
הערה |
מלה/ביטוי |
שורה
|
|
על תמיס |
4 |
|
[נאום זאוס] |
20–30 |
אזכור נדיר של הרמס אצל הומרוס |
הרמיאס |
34 |
זה חלק מהגרוטסקיות שבדמות הפאיסטוס: גוף אדיר על רגליים דקות וצולעות. |
רגליו הדקות |
37 |
|
ארטמיס |
39 |
לטו היא אֵם אפולון וארטמיס; לכסנתוס ר' ש' 73-74 |
לטו וכסנתוס |
40 |
=כל עוד שהאלים |
עד שהאלים |
41 |
הר בקרבת טרויה. |
קליקולונה |
53 |
הומרוס רוצה לתאר את יציאת האלים למלחמה, ותיאור כזה חייב לעשות רושם חזק יותר מתיאורים קודמים של יציאה לקרב; הוא נוקט אמצעי חזק: אפילו האדס, האל האפל והנורא שממנו אפילו האלים יראים, אפילו הוא נהבל מעוצמת רעידת האדמה שמחולל פוסידון ביוצאו לקרב. הומרוס כמעט שאינו
מזכיר את האדס, אך נתקלנו בו באזכור הקסדה הפלאית של האדס, שהופכת את
חובשה לבלתי-נראה. ר' הערתי המפורטת בשיר
החמישי, ש' 845. שימו לב לתיאור השלילי-בתכלית של משכנות האדס. בעיני הומרוס, אין שום דבר טוב בירידה לשאול; אין כאן תפיסה של "מנוחה נכונה" או היגאלות מסבל. כפי שאומרת רוחו של אכילס באודיסיאה, עדיף להיות עבד של שכיר-יום על פני האדמה ולראות את השמש, מאשר למשול בשאול. |
[אזכור האדס] |
61–65 |
אנלוגיה מעניינת: גם עם אייניאס, כמובן, יש תמיד אל אחד (ר' ש' 91-92 ומקרה פציעתו בשיר הרביעי) |
אל אחד אתו |
98 |
אכילס |
הלז |
106 |
הוא נראוס, אבי תטיס ושאר הנראידות, שהוזכר בשירים הקודמים. |
זקן הימים |
107 |
לאחר שזאוס והפאיסטוס כבר ניבאו את קיצו של אכילס, גם הרה חושפת שהיא יודעת שגורלו קרב. מענין שהיא מציינת את מועד גזירת הגורל: ברגע היוולדו של אכילס. |
[נבואת הרה] |
127–129 |
=יען כי. כלומר "משום שאנו חזקים יותר מכולם". חוקרי כתבי-יד סבורים שהשורה הזו הוספה לטקסט בשלב מאוחר מאוד. |
כי לכן |
135 |
אזכור נוסף של סיפור בניית חומות טרויה (ר' שיר חמישי ש' 640–642, והערותי שם). |
חומת הראקלס |
145–148 |
"כינוי חיבה" (לצרכי משקל) של טשרניחובסקי לפויבוס, הוא אפולון. |
פיב |
152 |
אכילס מדומה לאריה פצוע בזעמו. נמשל הפצע הוא מות פטרוקלוס, כמובן. |
[סימילה] |
164–173 |
אכילס מבקש את נפשו של הקטור, וקרב עם אייניאס הוא בזבוז זמן מבחינתו. על-כן הוא נושא נאום שנועד להפחיד את אייניאס, ולהמחיש לו את חוסר הטעם שבלחימה נגד אכילס. הוא פונה קודם כל לביטול מה שאולי הבטיחו לאייניאס תמורת הריגת אכילס, ושנית לתיאור סיכוייו הנמוכים של אייניאס לנצח, באמצעות אזכור תבוסה קודמת (שלא סופרה באיליאדה). בשורה 183, בביטוי "גם תקיף עודנו ולא בער", אנו רואים שוב את הרעיון ההומרי (וככל הנראה גם המיקני) שמלך חייב לשלוט בכוח, כלומר להיות תקיף ולגבור על האדונים הסרים למרותו, ומרגע שאיבד את הכוח הזה (לאו דווקא פיזית – מלך זקן כפריאמוס יכול למשול בכוח אישיותו), אינו ראוי למלוך עוד. הדוגמה המעניינת ביותר לכך היא איתקה, ממלכתו של אודיסאוס – אביו, לארטס, עודו חי, אך אינו שולט עוד, ובנו טלמאכוס, גם כשיגיע לפרקו (בעת התרחשות האיליאדה עודו ילד), לא ימשול, ואיתקה נותרת בעצם בלי מלך במשך עשרים שנה, בדיוק בגלל עקרון זה: אין באיתקה אדם שמצליח להכפיף את האחרים למרותו. |
[נאום אכילס] |
178–198 |
כתשובה לנאום אכילס, מוצא אייניאס לנכון לנופף במגילת היוחסין שלו – גם כדי להתפאר, וגם, אולי, כדי לחזק את לבו שלו עצמו לקראת הקרב, באזכור אבותיו המפוארים. (מעבר לכך, כמובן, גם המשורר מפגין כאן
את בקיאותו, כפי שראינו בשירים הקודמים.) |
[שושלת דרדנוס] |
213–240 |
רוח הצפון |
בוראס |
223 |
מלשון אֶלֶף. |
מאליפות |
248 |
הצצה לחיי היום-יום של נשים בתקופת הומרוס: לא רק הנשים החסודות והשקטות שתוארו לנו בדמותה המופתית של אנדרומאכה, אלא גם נשים ניצות. אייניאס, כמובן, רואה עצמו עליון לנשים כאלה (ולנשים בכלל). |
[על הנשים] |
252–255 |
אכילס נבהל – המשורר מפאר את כוחו ומיומנותו של אייניאס בכך שאפילו אכילס חושש פתאום לחייו. אך פן יעליב בכך את
אכילס ואת הפאיסטוס, סונט המשורר באכילס ("חסר לב" = "חסר בינה") על ששכח
ששריונו מעשה-הפאיסטוס הוא. ייחוס עצירת הרומח דווקא לשכבת הזהב אופייני להומרוס. הזהב הוא יקר ויפה, ולכן גם חזק וטוב. על בסיס אמירות כאלו סוברים שהומרוס לא ידע מה חוזקו של זהב (זהב הוא מתכת רכה), ואולי לא ראה או מישש זהב מעולם. |
|
262–264 |
אייניאס מבוהל עוד יותר מאכילס (ועיניו חשכו בחוריהן), ושריונו אינו מעשה הפאיסטוס, אך למעשה אכילס ואייניאס השיגו הישג דומה: רומחי שניהם חדרו שתי שכבות. המתח מועצם, והקרב עובר לשלב החרבות. |
|
275–281 |
המשורר מגלה לנו מה היה קורה בהמשך הקרב – אייניאס היה מטיל אבן עצומה באכילס, אך קובעו של זה היה מציל אותו, ואכילס היה הורג אותו בחרבו – אילמלא התערב פוסידון. |
והיה איני אז... |
288–290 |
פוסידון חס על נפשו של אייניאס; הנימוק שהוא מביא הוא שאייניאס הקפיד על הקרבת השלמים, ואינו אשם בשום פשע. כך, על אף שעקרונית מצדד פוסידון באכיים, הוא מביע העדפה לגבי גורלו של אדם מסוים בצד הטרויים. בשורה 302 הוא אומר מפורשות: "לא נגזרה עליו הגזרה" – אייניאס לא חייב למות בקרב הזה. כלומר, גזירת הגורל (המוירה), קובעת סף עליון לחיי האדם, את קיצו המוכתב מראש; מעבר לכך, יכול אדם למות עוד קודם לכן עקב מעשיו. |
[נאום פוסידון] |
293–308 |
הרה מביעה אדישות לגורלו של אייניאס, בנימוק של שבועת אי-ההתערבות שלה ושל אתנה. אנו זוכרים איך התייחסה לאותה שבועה במקרים קודמים שבהם רצתה להתערב... |
[תשובת הרה] |
310–317 |
נשיאת אייניאס באוויר מזכירה לנו את הצלתו בידי אפרודיטה בשיר הרביעי. |
הרים... למרומים |
325 |
אכילס מבין שעל אף שחשב את התפארותו של אייניאס לריקה, דווקא יש דברים בגו, והוא באמת חביב האלים. |
|
348 |
החזרה המודגשת מופיעה כך גם במקור היווני. |
זרועו כאש... |
371–372 |
רגע אחרי הכרזתו האמיצה של הקטור, יועץ אפולון להקטור לסגת ממנה, שכן היא תוביל למותו בוודאות. |
[אזהרת אפולון] |
376–378 |
אפולון מוציא להקטור את הרוח מהמפרשים, אבל הקטור יודע לשמוע לעצת האלים, וזה סימנו של איש נבון. עם זאת, הקטור אינו נבון דיו, שכן אינו שומע לעצת חבריו (השווה: עצות פולידמס בשירים הקודמים). |
הקטור נבעת |
379–380 |
מות היפודמס מדומה לשחיטת פר בפולחן פוסידון. |
[סימילה] |
402–405 |
הליקה היא עיר באכַיָה, בפלופונסוס, שהתאפיינה בסגידה לפוסידון. מושל הליקה, אפוא, הוא פוסידון. |
מושל הליקה |
405 |
פולידורוס הוא בנו
של פריאמוס מפילגשו לאותואי, לא מהקאבה (ר' שיר עשרים ושניים, ש' 48). זה קיצו של פולידורוס אצל הומרוס, ויש לו תכלית
דרמטית כפי שנראה בשורה 420 ואילך. אצל
אֵוּרִיפִּידֵס, אמו של פולידורוס היא הקאבה, והוא בן הזקונים שלה ושל
פריאמוס. אוריפידס מסתמך על מקור אֵפִּי אחר, ככל הנראה, ובטראגדיה "הֵקַבֵּה" הוא מספר איך פריאמוס והקבה שולחים את בן-הזקונים אל ידידם פולימסטור, מלך תראקיה, כדי שלא יאונה לו רע לנוכח המצור האכיי, בצירוף כמות גדולה של זהב ורכוש למחייתו וכו'. ואולם, פולימסטור חומד את הזהב, ורוצח את פולידורוס בסתר כדי לגוזלו. ההמשך אצל אוריפידס. (אלו מכם ששמעו את הרצאתו של פרופ' דייץ בביתי, זוכרים בוודאי את הקטע המרגש שדיקלם מן הטראגדיה: היה זה קטע הקינה של הקבה על פולידורוס, בנה הקטן.) |
[מות פולידורוס] |
407–418 |
שימו לב שכאן אין התערבות אלוהית: תגובתו הפאטאלית של הקטור נובעת מזעם וכאב אנושיים וטבעיים. |
הליט הענן השחור |
421 |
=טבח, כליון (השווה ירמיהו ט"ו כ': "קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא") |
קרץ |
427 |
הקטור מודה מפורשות ובפניו שאכילס גיבור אדיר ממנו. |
אתה עצמת ממני |
434 |
רגע האמת: תחילת דו-קרב בין הקטור לאכילס. |
|
438 |
...אך הקרב נמנע בידי האלים, ונדחה. |
|
452–454 |
אפקט חזק של נחישות אכילס וזעמו הנורא: באותה נשימה שסיים את דבריו, הספיק להרוג את דריאופס, ודווקא כאן יודע המשורר לא להכביר בפרטים על תולדותיו ומוצאו, כדי להעצים את האפקט מעורר החלחלה של אכילס הקוטל. |
סח, וימחץ... |
455 |
לאחר שהוזכרו מספר קורבנות אחרים, יכול המשורר להרחיב סצינת מוות נוספת: טרוס מבקש רחמים באופן המקובל (חביקת הברכיים ואמירת תחנון), ואכילס רוצחו בעוד הלה מחבקו – אקט קר-מזג ונורא (השווה מעשה דולון, בשיר העשירי). |
[מות טרוס] |
463–472 |
אכילס מדומה לשריפה משתוללת, מלובה על-ידי רוח חזקה. |
[סימילה] |
490–492 |
סוסי אכילס הרומסים את החללים ואת נשקם מדומים לשוורים בדישם. |
[סימילה] |
495–497 |